תקופת בחירות מעצם טבעה מהווה כר פורה לתכניות ויצירות סאטיריות מכל סוג שנועדו לבקר וליצור שיח ציבורי אודות הפוליטיקאים והמועמדים בתקופה כה להוטה. אך מתי סאטירה הופכת להכפשה לא לגיטימית? עו"ד אייל אבידן, העוסק בדיני לשון הרע: "הגבול יחצה אם בבחינה אובייקטיבית יתברר שהמצג זנח את תכונותיו הסאטיריות והתיימר לתאר בפני הצופה מציאות עובדתית כהווייתה"
סאטירה היא טכניקה ידועה שנעשה בה שימוש נרחב במהלך ההיסטוריה על מנת להעביר ביקורת על רעיון, אדם, תופעה, התנהגות וכד' באמצעות הגחכה והקצנה שלו. גם בישראל וגם ברחבי העולם נפוצו במהלך השנים תכניות סאטירה רבות וידועות ובהן משפחת סימפסון, סאטרדיי נייט לייף, החרצופים, ניקוי ראש, היהודים באים, גב האומה וארץ נהדרת, אך זו יכולה לקבל ביטוי גם בדרכים אחרות כגון קריקטורות, חיקויים, שירים, סרטים, ומדורי סאטירה בעיתונים וברשתות.
בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, הסאטירה נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי בסוגיות מהותיות. ההיסטוריה של המדינה רצופה מקרים בהם התעוררו סערות פומביות כאלה ואחרות כתוצאה מקטעים ששודרו בתכניות סאטיריות, בעיקר כשדובר בביקורת על נושאים שנתפסו כ"פרות קדושות" בציבוריות הישראלית – השואה, חללי צה"ל, דת, אלוהים ועוד. למרות האמור, על החשיבות של הסאטירה נדמה שאין חולק, והיא מקבלת משנה תוקף כאשר היא מופנית כלפי מוסדות השלטון והמנהיגים.
גם על כוחה של הסאטירה לא ניתן להפריז, והניסיון הוכיח שהיא לא רק אלמנט בידורי קליל שנועד להצחיק ולשעשע אלא היא יכולה אף להוביל לשינוי התנהגות והשפעה ממשית על דעות ועמדות פוליטיות של אזרחים. אין זה פלא, אם כן, שהסאטירה מקבלת מקום של כבוד במיוחד בתקופת בחירות המספקת מטבעה שלל חומרים בהקשר זה, וגם היום כמעט כל ערוץ מתהדר בתכנית משלו הכוללת חיקויים, פאנלים, מערכונים המפרקים לגורמים את הפוליטיקאים, דבריהם, מעשיהם והתנהגותם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
סאטירה, אם כן, והיכולת לבטא אותה ולהשתמש בה, היא אחד הסממנים המהותיים למשטר דמוקרטי והיא גילומה של זכות היסוד לחופש הביטוי. לצד זאת, אין חולק שהיא גם עלולה לפגוע בכבודו של אדם ולבזותו ולכן נשאלת השאלה - האם הכל מותר כשמדובר בסאטירה או שמא יתכנו מקרים שזו "עוברת את הגבול" והופכת להעלבה גרידא?
"הסאטירה היא סוג של אומנות שתכליתה איננה להשפיל אלא להביע ביקורת ולעורר דיון ציבורי, בעיקר באמצעים קומיים כמו הקצנה, עקיצה, הגחכה, חיקוי, התרסה וכדומה", אומר ל"תקדין" עו"ד אייל אבידן, בעל משרד העוסק בתחום האזרחי-מסחרי ולשון הרע. "בהיותה כזו, הסאטירה לא נחשבת לשון הרע, משום שהיא חפה מהיומרה לשקף אמת עובדתית או את המציאות כהווייתה. כלומר, אדם סביר, שדרך עיניו נבחן פרסום הלשון הרע, אינו מתייחס לסאטירה כאל מצג שמתיימר להציג בפניו עובדות מציאותיות, אלא כאל מצג הומוריסטי שנועד להגחיך את המציאות, ותו לא".
לפיכך, לדברי עו"ד אבידן, הגבול שבין הכרה באמירה מסוימת כאמירה סאטירית לבין הכרה בה כלשון הרע יחצה, אם בבחינה אובייקטיבית יתברר שהמצג זנח את תכונותיו הסאטיריות, והתיימר לתאר בפני הצופה מציאות עובדתית כהווייתה במקום מציאות אלטרנטיבית ומוקצנת שנועדה להביע דעה וביקורת, ולעורר מחשבה.
איזה הגנות יכולות לחול על הנושא?
"ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע נועדו, בין היתר, על מנת לאזן בין הרצון לשמור על הזכות לשם הטוב של הזולת מצד אחד, לבין הרצון לאפשר חופש ביטוי במרחב הציבורי מצד שני. ככל שאמורים הדברים בסאטירה, ברור שאם נתייחס למילים הכלולות בה כלשונן ונתעלם לחלוטין מהקונטקסט הקומי שבו הן נאמרות, אזי נרוקן מתוכן לחלוטין את האומנות הנפלאה הזו, ונפגע פגיעה מהותית בחופש הביטוי שעליו היא נשענת.
לכן, מעבר לכך שסאטירה אמיתית מלכתחילה לא תיחשב לשון הרע, כל עוד נמצא שהיא נעשתה בתום לב עשויות לחול עליה גם הגנות החוק שנועדו לאפשר חופש ביטוי נרחב יותר כגון: הגנה שלפיה למציג הסאטירה חובה חברתית להציגה, או הגנה שלפיה הסאטירה אינה אלא הבעת דעה על התנהגותו של מושא הפרסום בתפקידו הציבורי. היות שישנה חשיבות מיוחדת לקיומו של דיון ציבורי מפתח ומעשיר, אזי בעניינים ציבוריים וחברתיים שכאלה בתי המשפט מעניקים משקל רב יותר לחופש הביטוי. הגנה מסוג אחר שיכולה אף היא לחול על סאטירה שאובה לא מחוק איסור לשון הרע, אלא מפקודת הנזיקין, ולפיה אם ימצא כי הפגיעה הטמונה בסאטירה היא מזערית וזניחה ייתכן שהיא תהווה "זוטי דברים", ולכן אין לראותה כלל כעוולה נזיקית".
האם יש הבדל בעניין זה כאשר מדובר בחיקוי של דמות ציבורית/פוליטית ובין אם מדובר על דברים סאטיריים שנאמרים/נכתבים ביחס להתנהלותו?
"סאטירה יכולה להתבטא במגוון רחב של אמצעים קומיים, ואחד מהם הוא החיקוי. מטבע הדברים, חיקוי של דמות ציבורית יהיה קשור להתנהלותה של אותה דמות במתחם הציבורי, כך שלעניין פרשנות לשון הרע, לא נראה שיש הבדל בין השניים וכל דרך של הצגת סאטירה תיבחן בהתאם לאותן אמות מידה שנקבעו בפסיקה. בהקשר זה חשוב לציין אמת מידה פרשנית נוספת שרלוונטית לבחינת הסאטירה בפריזמת דיני הלשון הרע, והיא שכאשר מושא הפרסום הוא דמות ציבורית, אזי יש ליתן משקל רב יותר לערך חופש הביטוי, בהתנגשות שבינו לבין ערך השמירה על השם הטוב. ההנחה היא שלדמות הציבורית נגישות רבה לכלי התקשורת מאשר לאדם הפרטי והיא גם מצויה במרכזו של פולמוס ציבורי, ומשכך יש לצפות מאותה דמות לנכונות רבה יותר לספוג הערות ביקורתיות המתייחסות למעמדה ולהתנהלותה הציבוריים".
הקו בין הכפשה המהווה לשון הרע לבין הבעת דעה כסאטירה מוגנת לא תמיד ברור, ולכן פעמים רבות מוגשות לבתי המשפט תביעות בגין פרסומים שנועדו לצורכי סאטירה בלבד. בעניין זה, מזכיר עו"ד אבידן את תביעת הדיבה שהגיש פעיל הימין נועם פדרמן כנגד יוצרי התוכנית "ארץ נהדרת", בטענה כי פגעו בשמו הטוב כשהציגו מערכון סאטירי המציג את מתנחלי חברון, ואותו בכלל זאת, ככאלו שמתייחסים לערבים כאל תתי-אדם ואף מוכנים לפגוע בחיילי צה"ל. בפסק הדין שניתן בשנת 2011 דחה השופט עודד שחם, שמתמחה בדיני הלשון הרע, את התביעה וקבע בין היתר כי מערכון סאטירי שכזה אינו מהווה לשון הרע, הן משום שהוא – כשלעצמו – בלתי מציאותי בעליל, והן משום שהוא מוצג במסגרת תוכנית סאטירית שתכניה אינם מתיימרים לשקף בפני הצופים את המציאות באופן ריאליסטי ועובדתי.
במקרה אחר אותו מזכיר עו"ד אבידן, הגיש איש העסקים לוני הרשקוביץ' תביעת דיבה כנגד רשת שוקן בגין טור סאטירי שהתפרסם במקומון תל-אביבי, ובו הוא הוצג כלורד אנגלי שהופך לעכבר. במקרה זה קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה, וקבע שהטור מהווה לשון הרע ואין בו משום הבעת דעה או ביקורת לגיטימית. בית המשפט העליון, לעומת זאת, שוכנע שהדימוי לא נועד להפשיט את הרציקוביץ' ממהותו האנושית ולהציגו כעכבר אלא לשמש כאמצעי אומנותי הבא להדגים כיצד הרציקוביץ' הפך למה שהוא עצמו יצא נגדו. זאת, למרות שבית המשפט הכיר בכך שהכתבה הייתה על גבול "דק מדק" שבין ביקורת מוגנת לבין השמצות פרועות. לדעת עו"ד אבידן, המקרים הללו ממחישים עד כמה דק הוא הגבול בין המותר לאסור בכל הנוגע לסאטירה.
"פייק" או אמיתי?
כאמור, הסאטירה יכולה לקבל ביטוי בשלל דרכים ואינה מוגבלת רק לתכנית טלוויזיה. אחת מהדרכים הללו, שהתפתחה מאז פרצה לחיינו רשת האינטרנט, היא פתיחת חשבונות שמתחזים לכאורה למושא הסאטירה, הנושאים את שמו ותמונתו וכותבים תחת זהות מזויפת זו דברים מגוחכים על מנת למתוח ביקורת על אותו אדם. כך ברשת הטוויטר, למשל, התפתחה פרקטיקה של חשבונות המכונים "פייק" (fake), שמצייצים ציוצים בשמה של דמות ציבורית או פוליטית המציגים אותה באור מגוחך. עם זאת, על מנת לשמור על ההגינות התפתח נוהג שלפיו מוקפד לכתוב את המילה "פייק" בכינוי או בשם המשתמש, על מנת לא להטעות את הגולשים לחשוב שמדובר בדמות האמיתית שכותבת את הדברים.
כך לדוגמה, בחודש מאי האחרון התברר כי מאחורי חשבון הטוויטר המזויף של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר מרים נאור ("פייק נאור), שהחל לפעול עוד בתקופת כהונתה, עומדת תנועה בשם "דרך חיים". החשבון של פייק נאור, שזכה (ועדיין זוכה) לפופולאריות רבה, הרבה לצייץ ציוצים משעשעים ועוקצניים לכאורה בשמה של הנשיאה, על מנת לבטא את האג'נדה של התנועה שביקשה לצאת באמצעותו כנגד מה שהגדירה כהתנהלותו האקטיביסטית יתר על המידה של בית המשפט העליון. דמויות נוספות שזכו ל"פייקים" הם ראש הממשלה נתניהו וגם נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ בכבודו ובעצמו.
"יש הבדל בין חיקוי דמות ציבורית לבין התחזות לדמות ציבורית", אומר עו"ד אבידן בעניין זה. "בעוד שבפעולת החיקוי ברור לצופה כי המציג איננו הדמות הציבורית בעצמה, הרי שבהתחזות הצופה עלול להיות מולך שולל לסבור שדברי המתחזה הם אכן דבריה של הדמות הציבורית. בישראל, חשוב לציין, ההתחזות אף יכולה להגיע עד כדי עבירה פלילית בהתקיימותן של נסיבות מסוימות. לכך יכולות להיות מספר השלכות בבחינת הפרסום. ראשית, היות שההתחזות היא מעשה לא לגיטימי ואף לעיתים פלילי, לחופש הביטוי יינתן משקל נמוך יותר, שהרי, עם כל הכבוד לערך חופש הביטוי, לא ניתן לבצע בשמו מעשי פלילים. שנית, כפי שציינתי קודם, הערך של הסאטירה הוא בכך שאין היא מתיימרת להציג מציאות עובדתית בפני האדם הסביר, אלא מציאות מגוחכת שנועדה לתכליות הומוריסטיות בעיקרן".
"ההתחזות, לעומת זאת, מציגה מצג שווא בפני האדם הסביר ובהחלט עלולה להביא לכך שהוא יטעה לחשוב שהפוסט שקרא הוא פוסט אמיתי שנכתב על ידי הדמות הציבורית ובנסיבות שכאלה הפוסט בהחלט עלול לפגוע בשמה הטוב ולעלות כדי לשון הרע. השלכה שלישית של ההתחזות לעניין בחינת הפרסום היא שאם הפוסט המפוברק אכן יחשב כפרסום לשון הרע, למפרסם המתחזה יהיה קשה הרבה יותר לטעון לעשיית הפרסום בתום-לב על מנת לזכות בהגנות תום הלב שבחוק. זאת, הן משום שפעולת ההתחזות עצמה אינה תמת-לב, והן משום שבחוק איסור לשון הרע ישנן חזקות שאף הן עשויות לשלול את תום הלב בנסיבות שכאלה".
לצד זאת, סבור עו"ד אבידן כי ציון המילה "fake" על אותו חשבון מזויף לא רק מסיר את הסממן של ההתחזות אלא גם משווה לפוסט נופך סאטירי, וככזה ייתכן שיחשב כסאטירה לגיטימית שחלות עליה ההגנות שפורטו לעיל.
