האם עירוב בני משפחה קרובים בפרטי הליך הגירושין בין בני זוג הוא פגיעה בפרטיות? בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו של גבר שטען כי גרושתו שיתפה את ילדיה בפרטים מהליך הגירושין ואף הציגה בפניהם את הסכם הגירושין ביניהם. השופטת: "אם נאמר שכל שיתוף של אדם, בנושאים אישיים, זוגיים או כלכליים, מחיי הזוגיות, מהווה פגיעה אסורה בפרטיות, יווצר מצב של גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה"
התובע והנתבעת היו בני זוג נשואים וניהלו חיים זוגיים משנת 2009. בשלב מסוים עלו היחסים על שרטון והשניים התגרשו ארבע שנים מאוחר יותר. מדובר בבני זוג מבוגרים שלשניהם יש ילדים ממערכות יחסים קודמות. בין ילדיה של האישה לבין הבעל התנהל הליך משפטי במסגרתו עתרו הילדים לקבל מהבעל סכום כספי שהוא התחייב לשלם להם. ההתחייבות האמורה גובתה במסמך בכתב ונזכרה בין היתר בהסכם הגירושין שבין הבעל והאישה.
אין חולק כי האישה שיתפה את ילדיה בסכסוך הגירושין, הציגה לפניהם את הסכם הגירושין ובהמשך את פרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני. לימים, הגיש הבעל תביעה נגד האישה לבית המשפט לענייני משפחה, בה עתר לחייב אותה בפיצוי על פגיעה בפרטיות שנבעה מעצם העובדה ששיתפה את ילדיה בפרטים מהליך הגירושין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת נאוה גדיש הזכירה כי השמירה על פרטיותו של אדם היא זכות חשובה שקיבלה מעמד של זכות יסוד וכפועל יוצא הפגיעה בפרטיות מהווה משום פגיעה בכבודו של אדם. בנוסף, לדבריה, נראה כי אין מחלוקת שהעניינים שבין בני זוג, הם עניינים פרטיים לכל אחד מהם וכי מטבע הדברים ברור שאם אדם זר, או אף אחד מבני הזוג, יפרסם ברבים עניינים אישיים שנוגעים לחיי הזוגיות, יהיה בכך משום פגיעה בפרטיותו של הצד שלא הסכים לפרסום.
יחד עם זאת, לדעת השופטת, נשאלת השאלה האם כוונת המחוקק בחוק הגנת הפרטיות הייתה למנוע מכל אדם לשתף כל צד שלישי בפרטים אישיים הנוגעים לו ולבן זוגו, גם כאשר מדובר בחבר קרוב או בן משפחה. במצב דברים זה, נקבע, עולה הצורך לאזן בין שתי זכויות – האחת, זכותו של האחד לשמור על פרטיותו; והשנייה, זכותו של האחר לשתף אחרים (חברים, בני משפחה, אנשי טיפול וכיו"ב) בפרטים אישיים מחייו שלו, גם אם מדובר בעניינים הקשורים בבן הזוג שלו, ובפרט עת הוא בסכסוך עמו, שאז אפשר ונזקק הוא לתמיכה. עוד יש לתת משקל, לדעת השופטת, לרמת הציפיה - הן האובייקטיבית והן הסובייקטיבית של הצד הנפגע, דהיינו – האם ציפה שהדברים יישארו בינו לבין האחר ולא יועברו לצד ג' כלשהו.
לדעת השופטת, העובדה שאישה משתפת את ילדיה הבוגרים בפרטי הגירושין מבן זוגה (שאינו אביהם), יכולה להיחשב כשיתוף סביר, בעיקר ביחס לילדים שהיו מעורבים בחיי בני הזוג גם בזמן הנישואים ובפרט כאשר המידע שהובא לידיעתם עוסק בענייני הרכוש של בני הזוג. לשיטתה, ברמה האובייקטיבית אין זה נחשב חריג בין בני זוג שמי מהם נוטה לערב בני משפחה קרובים - הורים, אחים, ואף חברים, בפרטים מחייו האישיים וממערכת היחסים שלו עם בן או בת הזוג שלו, אם באופן שוטף ברמת "רכילות" ואם כאשר מצויים הם בסכסוך.
"גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה"
זאת ועוד לדעת השופטת, הדברים מקובלים ורווחים יותר עת הנושאים בהם מערבים את אותם צדדים שלישיים נוגעים לנושאים רכושיים, שהצדדים השלישיים יודעים על קיומם. כך לדוגמא, כאשר מדובר בהורים שסייעו לילדם לצבור את הרכוש שבמחלוקת, או כאשר בעל דין מבקש להיוועץ עם הוריו, אחיו וקרובים אחרים באשר לנושאים הכלכליים האמורים. השופטת אף סברה כי קביעה לפיה כל שיתוף של אדם בנושאים אישיים, זוגיים או כלכליים מחיי הזוגיות מהווה פגיעה אסורה בפרטיות, תיצור מצב של גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.
עוד הוסיפה השופטת, כי הצורך האנושי לשתף אחרים, גם בעניינים אישיים הוא צורך טבעי ומוכר, ונראה שאף פרץ גבולות בעידן הדיגיטלי. "במרחב הדיגיטלי הקיים במאה ה-21, לא פעם אנשים נוטים לשתף זרים באורחות חייהם, בתמונות אישיות ובחוויות שלהם ושל קרוביהם", כתבה השופטת, "אם לצורך קבלת אישור חברתי לדרך הפעולה בה נקטו, אם משום שהם מבקשים לקבל עצה ואם רק בשל הצורך האישי שלהם לשתף. לא תמיד מקבל המפרסם אישור מחבריו לחוויה, לשתף בדבר החוויה שעברו. במצב הדברים שנוצר, מצופה כי הצד שמבקש להימנע מפגיעה בפרטיותו, הוא שיידרש לעשות מעשה, כדי לשמור על פרטיותו".
נוכח האמור, סברה השופטת כי המדיניות השיפוטית הראויה היא כי אדם לא יהיה חשוף לתביעה רק משום ששיתף את קרוביו בפרטים מחיי הזוגיות, גם ובפרט אם מצוי הוא בסכסוך משפטי עם בן או בת הזוג, אלא אם בדברים שפורסמו היה כדי להשפיל או לפגוע באחר, או שמדובר בפרטים אישיים במיוחד.
במקרה הנוכחי, הוזכר, האישה הציגה לילדיה את הסכם הגירושין עליו חתמה עם התובע, כאשר ההסכם, רובו ככולו, נוגע לנושאים של חלוקת הרכוש בין הצדדים. בנוסף, הילדים היו מודעים לפרטי הרכוש של אימם ונראה כי הגיעו לגיל בו הם משמשים אוזן קשבת, תומכת ומייעצת לאימם בסכסוכים שיש לה עם אחרים, וגם עם בעלה (שאינו אביהם). עוד הוסיפה השופטת כי עיון בהסכם מעלה כי אין הוא כולל פרטים אישיים באופן מיוחד.
בנוסף, גם התובע אישר שילדיה של האישה היו מעורבים בכל הנוגע לעניינים שבינו לבין אמם, ולכן סביר להניח כי ציפה שגם פרטי ההסכם ביניהם יגיעו לאוזניהם. זאת, בפרט כאשר רמת העברית של האישה אינה ברמת שפת אם, ולכן לטענתה ביקשה לקבל מילדיה הסבר מדויק יותר לדברים שנאמרו בדיון ונכתבו בהסכם. לאור האמור, לא מצאה השופטת באיזון הכולל כי הצגת הסכם הגירושין לילדיה מהווה פגיעה בפרטיות התובע באופן שיחשב כעוולה נזיקית.
עוד נקבע, כי גם אם בעצם הצגת המסמכים האמורים היה משום פגיעה בפרטיות התובע, נראה כי במקרה האמור עומדת לאישה ההגנה מכוח החוק העוסקת במצב בו הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע. זאת, שכן כאמור ילדיה של האישה הגישו תביעה כספית נגד התובע בגין חוב שהיה לו כלפיהם, סכסוך שגם היא הייתה מעורבת בו ואף הגישה תצהיר מטעמה. משכך, רק סביר שאמם של הילדים תמסור לידיהם מסמכים לאישור גרסתם ופרוטוקול הדיון בו אישר התובע לדיינים בבית הדין הרבני את החוב לילדיה. "כלום ציפה התובע שהנתבעת לא תשתף את ילדיה שידעו הכל בדברים שהוא אמר בבית הדין הרבני, דברים שיש בהם כדי לחזק תביעתם, לאחר שהוא ניסה להתחמק מהחוב שיש לו כלפיהם?", תמהה השופטת. לאור האמור, אף שהוכח כי האישה חשפה את הסכם הגירושין והפרוטוקול לפני ילדיה, דחתה השופטת את התביעה בגין הפגיעה בפרטיות.
לבסוף נקבע כי לא מתקיימת גם הפרת חובה חקוקה מעצם העובדה שהאישה חשפה בפני ילדיה את פרוטוקול הדיון שנערך בדלתיים סגורות. כמו כן, לא מתקיימת עוולת הרשלנות, שכן למרות שאין חולק שביחסים בין בני זוג קיימת חובת זהירות המחייבת כל אחד לכבד את פרטיות האחר - האדם הסביר היה נוהג כפי שנהגה האישה. זאת, בפרט כאשר הצגת המסמכים נועדה כאמור לסייע לילדיה להוכיח תביעתם, לאחר שהתובע העלה בבית המשפט, במסגרת ההליך שהם ניהלו נגדו, טענות שסותרות את הטענות שהוא עצמו טען, בהליך שניהל מולה.
התביעה נדחתה, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 20,000 שקל.
