בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעורו של עו"ד שהורשע בדין משמעתי, בעקבות סכסוך בינו לבין מאמנו לשעבר מתקופת ההתמחות. במרכז הפרשה: תביעה שהגיש המתמחה נגד לקוח לשעבר של המשרד בה תקף באמירות קשות את מאמנו. השופטת: "חופש הביטוי אינו חופש ההתלהמות ואין הוא טומן בחובו את הזכות לומר כל דבר, בכל דרך וכלפי כל אחד"
סכסוך בין עו"ד למאמנו לשעבר מתקופת ההתמחות הגיע לבית המשפט המחוזי במסגרת ערעור על פסקי דין משמעתיים בהם נידון המתמחה להשעיה על תנאי ותשלום הוצאות. במוקד הפרשה: תביעה שהגיש המתמחה נגד לקוח לשעבר במשרד המאמן, בה תקף באמירות קשות את מאמנו. השופטת ענת זינגר קבעה כי הדין המשמעתי חל עליו למרות שלא היה עדיין עו"ד במועד הרלוונטי, ודחתה את טענתו כי דבריו הוצאו מהקשרם: "אף בראיה מקלה הנותנת משקל לסכסוך המתמשך בין המערער למאמנו, עדיין שמירה על כבוד המקצוע אינה עולה בקנה אחד עם נקיטה באמירות שנכללו בכתב התביעה".
המערער, עו"ד במקצועו, הגיש תביעה קטנה נגד לקוח של מאמנו לשעבר מתקופת ההתמחות. הרקע לתביעה זו הייתה תלונה שהגיש אותו לקוח נגד המערער לוועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין. התלונה נגנזה ובעקבות כך הגיש המערער את התביעה הקטנה, לפיצוי עבור מה שהגדיר "תלונת שווא", בסך של 31,900 שקל.
למרות שעוה"ד המאמן לא היה צד לאותה תביעה קטנה, העלה המערער במסגרת כתב התביעה אמירות שונות נגדו. בין היתר כתב כי עוה"ד "הורשע בתקיפה ומשום מה עדיין מחזיק ברישיון עורך דין", כי בית המשפט יכול להתרשם "מחוסר האמינות וטענותיו השקריות באופן חסר הגבולות" של עורך הדין, כי ברור שעורך הדין כתב את התלונה בשם הלקוח, כי הוא "התרשל בעבודתו היומיומית באופן כללי ולכן רב עם המון לקוחות", כי נוהל נגדו משפט פלילי בגין תקיפת לקוח ועוד אמירות בסגנון.
בעקבות האמור, הורשע המערער בדין משמעתי בעבירה של אי שמירה על כבוד המקצוע, ונידון לחודש השעיה על תנאי והוצאות בסך 3,000 שקל. ביה"ד המשמעתי הארצי של הלשכה דחה את ערעורו ולכן הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. לטענתו, פסקי הדין נגדו ניתנו בחוסר סמכות, שכן במועדים הרלוונטיים למיוחס לו לא היה כפוף למרות הלשכה. עוד טען כי הדברים שאמר הוצאו מהקשרם וניתנה להם פרשנות מנותקת מכלל הדברים שנאמרו, וכי קיימות נסיבות המצדיקות לזכותו מחמת הגנה מן הצדק, ולכל הפחות להפחית את עונשו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת ענת זינגר דחתה את הערעור במלואו. תחילה דחתה השופטת את הטענה בדבר העדר כפיפות המערער לדין המשמעתי לנוכח מועד ביצוע המעשים, שכן המעשה מושא הקובלנה היה לאחר סיום ההתמחות שלו, אך בטרם ניגש לבחינות ההסמכה. בעניין זה, קובע חוק לשכת עורכי הדין כי בתקופת התמחותו ועד להכרעה הסופית בדבר קבלתו כחבר הלשכה נתון המתמחה למרותה של הלשכה ולשיפוטה המשמעתי, והלכות האתיקה המקצועית חלות בשינויים המחויבים גם עליו.
לדעת השופטת, אמנם קיימת עמימות מסוימת בהגדרת תקופה זו, שכן לא ברור מה ייכלל בתקופה אשר "עד להכרעה הסופית בדבר קבלתו לחבר הלשכה" ויכול להיווצר מצב לדוגמה בו אדם עבר התמחות אך בחר לאחר מכן לעסוק במקצוע אחר וכלל לא המשיך במאמץ להתקבל כחבר בלשכה. עם זאת, במקרה הנוכחי לא מתקיים מצב חריג מעין זה, שכן המערער ניגש לבחינות כשנה לאחר סיום התמחותו ולכן עולה שהוא התכוון גם התכוון להתקבל כחבר בלשכה והוא לא חדל מפעילותו לכך. לדברי השופטת, גם אם אדם משתהה בפניה לבחינות במשך תקופת מה, או גם אם מושהית פנייתו להתקבל כחבר בלשכה מחמת תלונה שטרם התבררה או טעם אישי אחר - עדיין לא מדובר במי שמעשיו מלמדים כי בחר שלא להמשיך בפעילות לקבלת הכרעה בשאלה האם יתקבל כחבר בלשכה, אם לאו.
עוד הדגישה השופטת כי ייתכן וראוי לתקן את הסעיף הרלוונטי בחוק ולהבהירו, אך אין מקום לקבל את הטענה שמרות הלשכה תהא כפופה ליום בו הוגשה הבקשה להתקבל כחבר או למועד המדויק בו נערך המתמחה ופנה לבחינות. לשיטתה, יש לקיים בחינה כוללת של נסיבות כל מקרה ומקרה ולשקול האם ראוי לקבוע תחולה לדין המשמעתי ביחס לנסיבות הכוללות של כל מקרה פרטני. מכל מקום, במקרה זה חזרה והבהירה השופטת כי לא יכולה להיות מחלוקת שהדין המשמעתי אכן חל על המערער במועד הרלוונטי.
מלבד האמור, דחתה השופטת את טענתו של המערער כי דבריו "הוצאו מהקשרם" וכי קריאה נכונה של הדברים תוליד את זיכויו. לדבריה, אף בראיה מקלה הנותנת משקל לסכסוך המתמשך בין המערער למאמנו, עדיין שמירה על כבוד המקצוע אינה עולה בקנה אחד עם נקיטה באמירות שנכללו בכתב התביעה. לשיטתה, מדובר בדברים אשר בחלקם לא נדרשו לאותה תביעה ואשר יש בהם לפגוע בעוה"ד שלא לצורך, במסגרת הליך בו אין הוא צד וממילא אין הוא יכול להגיב. "חופש הביטוי אינו חופש ההתלהמות ואין הוא טומן בחובו את הזכות לומר כל דבר, בכל דרך וכלפי כל אחד", הבהירה השופטת. "ספק אם היה צורך באותן הערות, אך מכל מקום, ניתן היה בנקל להעביר את המסר לו כיוון המערער, בדרכים פחות פוגעניות ותוקפניות".
לא זו אף זו, בהליכים בפני בתי הדין המשמעתיים לא טען המערער כי דבריו הוצאו מהקשרם אלא טען ל"אמת דיברתי" ואף טען כי מגיע לו בגינם "אות של הוקרה". מכך עולה, נקבע, כי גם לאחר שהוגשה הקובלנה עדיין לא עמד המערער על הפסול בדרך בה בחר להתבטא. מבלי להידרש לכל אמירה ואמירה שבחר המערער, קבעה השופטת כי אף כאשר קיים סכסוך מר ונוקב ואף כאשר יתכן והייתה אמת בחלק מהדברים, עדיין מצופה מעורך דין לנסח את דבריו בצורה מכובדת, ראויה והגונה, בעוד המערער לא נהג כן.
בהמשך נדרשה השופטת לטענת המערער כי יש לתת משקל לסכסוך הקשה והמר שהיה בינו ובין עוה"ד ולהיותו הצד החלש באותו סכסוך שכן היה אז מתמחה בלבד. לאחר עיון בטענות אלה, לא מצאה השופטת כי יש בהרשעתו של המערער כדי לפגוע בתחושת הצדק באופן המצדיק לזכותו, והוסיפה כי מדובר בביטויים שהובעו בכתב ותוכנם וניסוחם, דוברים בעדם.
לבסוף, דחתה השופטת גם את הערעור על חומרת העונש. "מצופה מעורכי דין כי ינקטו בלשון נקיה וראויה וכי ישקלו את הטענות שהם מעלים והרלוונטיות של אלה להליך הנדון", כתבה. "אכן עורך דין מייצג לקוח וממילא הוא מחויב לפעול לשמירה על האינטרסים של האחרון. אך גם זאת יש לעשות מתוך ישוב הדעת, בחינה של טענות ענייניות וניסוחן באופן ראוי, הולם ומכבד. לא ראוי הוא כי עורך דין יטען באופן משתלח, יטיח טענות קשות אשר לא רק שלא בהכרח נדרשות, אלא גם לא כולן מדויקות וזאת אף כאשר בתמונה הכוללת הוא חש נפגע".
לדברי השופטת, אמירות ממין אלה בהן נקט המערער, יש בהן לגרום לפגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין והן אינן הולמות אותו, וכי ממילא מדובר בעונש מקל אשר הביא בחשבון את כל הנדרש בעניינו של המערער. לעניין ההוצאות, נוכח התנהלות המערער, עמידתו על צדקת דבריו ואף בקשתו ל"אות הוקרה", לא סברה השופטת כי יש בהן חריגה מהמקובל והנכון. הערעור, אם כן, נדחה במלואו על שני ראשיו. המערער יוצג בהליך ע"י עו"ד א' אשכנזי. ועדת האתיקה הארצית יוצגה ע"י עו"ד ע' זהר.
