בית המשפט לתביעות קטנות דחה את תביעתו של אזרח נגד עיריית חיפה, בטענה כי "הותקף" ע"י מאבטח במחלקת הארנונה וכי פניותיו בעניין זה לעירייה לא טופלו. נקבע, כי התובע לא הוכיח את התקיפה הנטענת וכי בשים לב לקלישותה של התביעה ולניסוחה הפוגעני יש מקום לחייבו בהוצאות העירייה בסך של 3,000 שקל
התובע הגיע בדצמבר 2017 למשרדי גביית הארנונה של עיריית חיפה בשעות קבלת הקהל, על מנת לברר בנוגע לחיוב ארנונה שהושת על נכס העומד לטענתו ריק מאדם. באותה עת נכחו במקום לכל הפחות פקיד עירייה אשר שוחח עם אדם נוסף, התובע ומאבטח. בשלב מסוים, בעודו יושב וממתין לתורו, הבחין התובע לטענתו בכך שהפקיד פונה ומזמין אליו אנשים שונים שאינם אוחזים במספר, ועל כן פנה ושאל את הפקיד מתי יגיע תורו. הפקיד השיב לו בגסות כי עליו לשבת במקומו וכי לכשיגיע תורו – ידע על כך.
התובע, אשר לא היה שבע רצון מהתשובה, החליט לחפש בחדרים שאינם חדר קבלת הקהל פקיד נוסף והחל לשוטט בין חדרי המחלקה ובמסדרון המחלקה בחיפוש אחר מענה לפנייתו. בשלב מסוים, לטענת התובע, ניגש אליו המאבטח, נגע במותנו המרוחקת יותר בתנועה מאיימת, וצעק עליו "מה אתה עושה כאן?". כאשר השיב לו התובע כי הוא שואל שאלה וכי הוא מבקש שהמאבטח לא יגע בו, נגע בו המאבטח פעם נוספת בצורה מאיימת והשיב שאין לתובע זכות לשאול שאלות. התובע הבהיר שוב למאבטח שלא יגע בו ואף צילם את המאבטח תוך שהוא מבהיר שהוא עושה כן לצורך הגשת תלונה.
בעקבות האירוע האמור יצא התובע מהמקום ועוד באותו לילה שלח תלונה למחלקת פניות הציבור של העירייה בשם בדוי ובציון כתובת דואר אלקטרוני פיקטיבית. לאחר שפנייתו לא זכתה למענה שלח פעם נוספת את התלונה דרך הפקס, הפעם בליווי מכתב מלווה המציין את שמו, והגיע למשרדי העירייה כדי לוודא את הגעת התלונה תוך החתמתה בחותמת "נתקבל". בפניותיו האחרונות, דרש התובע כי העירייה תפצה אותו על הנעשה בדמות פטור מתשלום ארנונה ביחס לנכס הריק למשך 10 שנים לפחות. משלא קיבל מענה לפניה זו, פנה שוב התובע למחלקת פניות הציבור והגיש תלונה נוספת, אך גם הפעם לא קיבל מענה, ולכן פנה למרכז השלטון המקומי ואל משרד מבקר המדינה, אך לטענתו אף אלו לא הועילו בבירור תלונתו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לאור כל האמור, הגיש התובע תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, בה עתר לחייב את העירייה בפיצוי של 30 אלף שקל הן בגין אירוע ה"תקיפה" שחווה לטענתו בעירייה והן בגין התעלמותה הנטענת מתלונותיו בעניין.
השופטת קרן מרגולין-פלדמן ציינה תחילה כי לשונו המשתלחת של התובע בכתב תביעתו אינה ראויה, ואין לה מקום במסגרת כתבי טענות המונחים לפני ביהמ"ש. עוד ציינה כי לאחר שהוגש כתב הגנה הגיש התובע מסמך נוסף, אף הוא ערוך בלשון משתלחת וחסרת רסן, ואף שניתנה החלטה לפיה עליו לתקן את כתב טענותיו ולנסחו בלשון שאינה משתלחת ואינה פוגענית, כתנאי לבחינתו – התעלם מהוראותיו המפורשות של ביהמ"ש בעניין, ולא תיקן את הכתב.
לגופו של עניין קבעה השופטת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את טענותיו בנוגע להתקיימות יסודות עוולת התקיפה, שכן מנע כל אפשרות לחקור אותו במועד הדיון אודות נסיבות התקיפה הנטענת תוך שהוא עומד על הפנייה לאמור בתלונה שהגיש. בנוסף, גרסת התובע עמדה בסתירה לגרסאות שהובאו על ידי המאבטח עצמו הן במכתב שנערך לאחר בירור לצורך מענה לתלונתו של התובע והן במסגרת הדיון.
עוד הוסיפה השופטת כי גרסת התובע אף עומדת בניגוד לגרסת העד שהובא על ידי העירייה ומי שהיה לכאורה הפקיד שקיבל קהל באותו מועד, ואשר לשיטתו שהה לצד המאבטח בזמן אמת, לאחר שפנה לצלם במכונת הצילום המצויה במסדרון בו ארע המפגש המדובר בין המאבטח לבין התובע. בנוסף, גרסת התובע בנוגע לנוכחותם של אנשים נוספים במקום לא הובהרה, כאשר תחילה טען שהיו אנשים נוספים באזור קבלת הקהל לאחר מכן שינה גרסתו וטען כי הוא אינו יודע לומר האם נכחו במקום אנשים נוספים, וטענותיו בנוגע לחוסר יכולתו לזכור פרטים אלו ממילא אינה מתיישבת עם טענותיו לפיהן הוא יודע לומר כי כל מי שפנה לקבלת שירות אצל הפקיד לא החזיק בידיו כרטיס ועליו מספר המעיד על מקומו בתור קבלת הקהל. על כן, לדעת השופטת, לא ברור מגרסת התובע האם היו אנשים נוספים שנכחו במקום אשר עשויים היו לשפוך אור על נסיבות המקרה אם לאו, והאם פנה או יכול היה לפנות לאלו כדי לברר מהם פרטיהם לצורך זימונם לדיון. לפיכך, ובהעדר עדים נוספים מטעם התובע ומשגרסתו נותרה מעורפלת, קבעה השופטת כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי נעשה שימוש בכח בכוונה בנסיבות המקרה או אף כי נעשה ניסיון או איום לשימוש בכח כאמור.
לכך הוסיפה השופטת כי גם לו היה ממש בטענת התובע בנוגע לנגיעת המאבטח במתנו, הרי שאז היה עליו להראות כי נגיעה זו עונה להגדרת "שימוש בכח", וכי השימוש באותו כח נעשה "בכוונה" וכי נגרם במסגרת אותו שימוש בכח נזק. כמו כן, הנטל להוכיח את שיעור הנזק מוטל אף הוא על התובע, אולם הוא לא הראה מהו הנזק שנגרם לו באותן נסיבות.
אשר לפיצוי שביקש התובע מהעירייה, פטור מתשלום ארנונה ביחס לנכס למשך 10 שנים, קבעה השופטת כי הוראות פקודת העיריות, התקנות שהוצאו מכוחה וצו המיסים מלמדות כי פטור כאמור אינו ניתן לאיש, ואין בעובדה שהתובע לא התקבל בפועל על ידי פקיד העירייה כדי לגרום לו ל"נזק" זה. זאת ועוד, אין חולק כי התובע הגיע לאחר המקרה אל משרדי העירייה, הן למחלקת פניות הציבור והן למחלקת הארנונה, שם לכאורה פגש במספר נציגות של המחלקה ואף מסר לידיהן-ממש את מכתביו. לפיכך, טענות התובע כי לא יכול היה לגשת ולקבל שירותים מהעירייה בשל חששו לא הוכחו ואף עומדות בסתירה לטענותיו שלו עצמו. השופטת הוסיפה כי מבחינת כתב התביעה לבדו עולה כי מדובר באירוע זניח, שבמסגרתו לא נגרם לתובע כל נזק ממשי (גוף או אחר) ומגעו של המאבטח, ככל שאמנם התקיים, לא היה יותר מאשר מגע קל במתנו של התובע, שאין בו כדי להקים עילת תביעה בנזיקין.
מעבר לצורך ציינה השופטת כי כניסתו של התובע לאזור המיועד למורשים בלבד בעירייה, יש בה משום הפרעה לסדר הציבורי במקום ולסדרי העבודה התקינים, ואף למעלה מכך –יש בכך כדי להעלות את החשש שמא מידע שאינו אמור להיות גלוי לעיניו ואשר נוגע לפרטיותם של אחרים, ייחשף לעיונו ללא הצדקה. לפיכך, פניית המאבטח אליו הייתה מתבקשת ונחוצה.
אשר על כן, כל טענותיו של התובע נדחו. בנסיבות העניין, בשים לב לקלישותה של התביעה, לניסוחה הפוגעני, להתעלמותו של התובע מהחלטות ביהמ"ש ולאופן ניהול ההליך – סברה השופטת כי יש מקום לחייבו בהוצאות העירייה בסך של 3,000 שקל.
ת"ק 26284-07-18
