חדשות

בפאנל על השפה המשפטית שנערך ביום חמישי האחרון בכנס "לשון ראשון", התייחסו הנוכחים לצורך לפשט את השפה המשפטית ולהפוך אותה לנגישה יותר לציבור. השופטת ענת ברון: "פסק דין שכתוב טוב תורם לאמון הציבור במערכת המשפט". עו"ד רן לוסטיגמן: "מי שמנסח את הטקסטים האלו אינם אלא משפטנים שלצערי חיים בתוך הבועה שלהם"

"לשפה יש מקום חשוב ומרכזי בכתיבת פסקי דין. הלשון משמשת אותנו השופטים במתן תוקף וסמכות למעשה השיפוטי ולכן היא גם לא יכולה לרדת לשפת רחוב ולשפה שאיננה מתאימה. זה לא סותר שהיא צריכה להיות בהירה ומונגשת ומובנת". כך אמרה שופטת בית המשפט העליון ענת ברון, במסגרת פאנל שעסק בשפה המשפטית שנערך ביום חמישי האחרון במסגרת כנס "לשון ראשון" שהתקיים זו השנה ה-12 בראשון לציון. הפאנל הונחה ע"י הבלשן והעיתונאי רוביק רוזנטל, והשתתפו בו, מלבד השופטת ברון, גם פרופ' יובל אלבשן, דיקאן הקריה האקדמית אונו, העיתונאי ברוך קרא, פרשן לענייני משפט, ועו"ד רן לוסטיגמן, מחבר הספר "זאת ועו"ד" העוסק בנושא הכתיבה המשפטית.

"כשהצעתי לערוך דיון על השפה המשפטית היו אנשים ששאלו 'את מי זה מעניין'", פתח רוזנטל את הדיון. "אמרתי להם: תחשבו מה אתם קוראים בעיתון כל יום, מה אתם רואים בטלוויזיה. כל היום עוסקים בשפת המשפט. תחשבו על החיים שלכם. תחשבו על החוזים שאתם צריכים לחתום עליהם ואתם משתגעים כי אתם לא מבינים את השפה. עולם המשפט נמצא בכל פינה של חיינו ומגדיר אותם. בתוך העיסוק הזה בעולם המשפט השפה היא חשובה מאד. המשפט הוא שפה, המשפט הוא עולם של מילים. אנשים שמתמחים בשיפוט ועריכת דין עוסקים בניסוח ובהיכרות עם השפה הזו, ולכן שפת המשפט היא גם חשובה וגם מעניינת".

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

את הרצאתה פתחה השופטת ברון בהתייחסות לקהלים השונים אליהם פונה השופט בכתיבת פסק הדין ובאיזון הנדרש בין ניסוח משפטי מדויק ודקדקני לבין ניסוח מובן ונגיש גם לאנשים המעורבים וגם לקהל הרחב. "הנושא של השפה זה לא נושא שצריך להתמודד איתו רק בבית המשפט העליון אלא זה נושא שאנחנו צריכים לשים לב אליו בכל הערכאות", אמרה השופטת ברון. "זה נושא מאתגר. קהלי היעד של פסק הדין הם רבים ומגוונים ושונים זה מזה. ניתן לומר שקהל היעד הראשוני של פסק הדין זה הצדדים שקשורים לסכסוך המשפטי. על פי רוב אין להם השכלה משפטית מטבע הדברים. פסק דין שכתוב טוב מאפשר לצד שהפסיד בהליך להבין מדוע הוא הפסיד, גם אם לא להסכים עם התוצאה. פסק דין שכתוב טוב תורם לאמון הציבור במערכת המשפט".

עוד המשיכה השופטת ברון: "כאשר מדובר בפסקי דין של ערכאה ראשונה – בתי משפט שלום ובתי משפט מחוזיים, קהל יעד נוסף זו ערכאת הערעור, שהיא זו שצריכה להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין שנכתב ע"י הערכה הראשונה. לכן על השופט שכתב את פסה"ד לסקור את התשתית העובדתית והראייתית שעליה הוא נסמך. לא פעם פסקי הדין מופנים גם לקהל הרחב, לציבור בכללו. זה קורה בעיקר בבית המשפט העליון אבל לא רק, וכאשר מדובר בתיקים שמעוררים עניין ציבורי. השאלה המתבקשת בהקשר הזה היא האם באותם מקרים שמעוררים עניין ציבורי ונמצאים בלב השיח הציבורי – פסק הדין נכתב גם עבור התקשורת. זו שאלה רטורית: ברור ששופטים לא כותבים במטרה לככב במהדורות החדשות ולא כדי לשאת חן בעיני אף אחד. אבל לדעתי, במיוחד בעידן שבו אנחנו נמצאים בהחלט ראוי ששופט יהיה מודע לכך שפסק דין שיוצא תחת ידיו ומעורר מחלוקת ציבורית ויש לו חשיבות מסיבה כזו או אחרת בעלת היקף רחב – צריך להיות מודע לכך שפסק הדין הזה יזכה לכותרות ומן הראוי שהשופט יוודא שהמסר שעובר בפסק הדין הוא חד וברור ולא נתון לפרשנות".

"כתיבה פשוטה איננה כתיבה טכנית"

קהל נוסף של פסק הדין, לדברי השופטת ברון, הוא השופט עצמו שכותב את פסק הדין. "מלאכת השפיטה ככלל מתבצעת בבדידות מזהרת, ללא שותפים וללא יועצים", היא אומרת. "זה טיבו של המקצוע. השופט כאשר הוא יושב לכתוב את פסק הדין מדבר בעיקר, ואולי רק, עם עצמו. ההליך של הכתיבה וההנמקה תוך כדי מסייעים לנו השופטים להגיע לתוצאה מלומדת ומבוססת בתיק. תוך כדי שאנחנו כותבים אנחנו מזקקים את החשיבה שלנו והרבה פעמים אנחנו משנים אותה לאורך הכתיבה".

לפסק הדין יש הרבה מאד נמענים וקהלים, אז איך בכל זאת יוצרים שפה משותפת לכולם? על כך עונה השופטת ברון כי כתיבת פסק דין היא מיומנות ושהתפיסה המקובלת כיום היא שניתן וצריך לשפר ולפתח את המיומנות הזו. בעניין זה, מציינת השופטת כי מזה עשור מקדיש המרכז להכשרה והשתלמות שופטים השתלמות ייחודית שמיועדת לשופטים בנושא כתיבת פסקי דין ושמטרתה להפוך את תהליך הכתיבה מפעולה ספונטנית ואינטואיטיבית לתהליך מודע ומתוכנן שבמהלכו השופט מיישם את התובנות שגובשו על יסוד ניסיון מצטבר של מי שעוסק במלאכת הכתיבה ומלאכת השפיטה במשך שנים רבות. "אנחנו בהשתלמות הזו לא עוסקים בכלל במה שכותבים, בתכנים, בתוצאות, אלא באיך כותבים", היא אומרת. "אנחנו מבינים את החשיבות של המעטפת שהיא בסופו של דבר משפיעה על התוצר הסופי שהוא פסק הדין. אנחנו עוסקים במבנה של פסק הדין, באופן הצגת הטיעונים, במיקוד, בתמצות של הסוגיות שצריכות הכרעה וכיוב'".

ממשיכה השופטת ברון ואומרת: "אחת המטרות שאליה אנחנו השופטים שואפים היא כתיבה בהירה. בתוך כך אנחנו עוסקים רבות בהנגשה של פסק הדין לקורא. חשוב להבהיר - כאשר אנחנו מדברים על הנגשה אינני מכוונת לשימוש בפסק דין בלשון יומיומית או שפת רחוב. לשון עשירה בהחלט יכולה להיות בהירה ומובנת. התפיסה שלפיה שני המאפיינים האלה – מצד אחד לשון עשירה ומצד שני לשון בהירה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת היא תפיסה מוטעית. לא מן הנמנע ששורשיה של התפיסה הזו נעוצים בשם הרע שכנראה הרווחנו אותו ביושר, שיצא ללשון המשפטית. חצי הביקורת מופנים נגד השימוש בעגה המשפטית במונחים ייחודיים, בלשון ארכאית, במילים שלקוחות מהשפה הארמית, לפעמים מהלטינית, רטוריקה מגושמת, שפה מסובכת ומבנים תחביריים מורכבים".

"צריך גם לומר שכתיבה פשוטה איננה כתיבה טכנית, איננה כתיבה רזה וחסרת מעוף", ממשיכה השופטת. "פסקי הדין עוסקים בסופו של דבר בבני אדם, באנשים בשר אדם, במצוקות ובקשיים של ממש. מן הראוי שניתן יהיה לחוש מתוך פסק הדין את הסיפור האנושי, את העובדה שלנגד עיניו של השופט עמדו אותם אנשים, שהם ועליהם נכתב פסק הדין. עוד בנושא ההנגשה אומר שפסק דין שכתוב בצורה קולחת, כמו כל מסמך אחר שאנחנו קוראים, מטבע הדברים קל ונעים יותר לקריאה. ידידותי לקורא. מה שאיננו ידידותי לקורא, וצריך לקרוא אותו פעם, פעמיים ושלוש פעמים, בין אם להבין ובין כדי לדעת שלא נבין גם אם נקרא פעם רביעית – הוא מסמך לא טוב. אנחנו לא רוצים לייצר פס יצור אחד ותבנית אחת. כל אדם וסגנונו, כל שופט והסגנון שלו". בהקשר זה מזכירה השופטת ברון את השופט המנוח מישאל חשין ז"ל, שסגנון הכתיבה הייחודי שלו הותיר חותם של ממש בפסיקה הישראלית. "לפעמים יש שופטים שמנסים לחקות את הכתיבה שלו, אך חיקוי הוא תמיד פחות טוב מהמקור", היא אומרת.

אצבע מאשימה כלפי עורכי הדין

"לשפה יש מקום חשוב ומרכזי בכתיבת פסקי דין", מסכמת השופטת ברון. "הלשון משמשת אותנו השופטים במתן תוקף וסמכות למעשה השיפוטי ולכן היא גם לא יכולה לרדת לשפת רחוב ולשפה שאיננה מתאימה. זה לא סותר שהיא צריכה להיות בהירה ומונגשת ומובנת. לטעמי, לנו לשופטים, נודע גם תפקיד חברתי בכל הנוגע לחיותה של השפה העברית. עד היום בכל פעם שאני מתיישבת לכתוב פס"ד אני מניחה לצדי מילון וגם עושה בו שימוש. אין בעיני פסול בשימוש בלבוש הדור לשפה, בעושר לשוני, וגם לא במתן ביטוי לשאר רוח בפסק הדין. עם זאת, שלא כיצירה ספרותית, לפס"ד יש משמעות נורמטיבית. הוא כבול לעובדות ולטענות שמובאות ע"י הצדדים בפני השופט, ולחוק שיש ליישם על המסכת העובדתית. הסגנון צריך לשרת את התוכן והתוצאה האופרטיבית של פסה"ד ולא יעמוד כמטרה בפני עצמה. לסיכום: יש כללי כתיבה, יש ארגז כלים, יש גם ניסיון מצטבר, שמסייעים לנו בבואנו לכתוב את פסק הדין. בסופו של דבר אני יכולה לומר שכל פסק דין הוא בבחינת חליפה שתפורה לפי מידה".

בשלב זה הצטרף לדיון פרופ' יובל אלבשן, שנשאל האם השפה המשפטית המקובלת עונה לצרכים החברתיים השונים של נגישות, של הבנת המסר ע"י האדם הפשוט וקביעת הלכות בתחום החברתי. "השפה היא מחסום אמיתי", אמר פרופ' אלבשן. "היא מחסום אמיתי גם לאלה שיודעים עברית וברור מאליו שהיא מחסום לאלה שאינם יודעים עברית. צריכים לזכור שבאוכלוסיות מוחלשות שאותן אנחנו מתיימרים לייצג, יש לא מעט אנשים שהעברית היא לא שפת האם שלהם. בהקשר הזה יש להם בעיה אמיתית עם כל השפה המשפטית. פחות בבתי המשפט, יותר עם עורכי הדין. מדובר בשפה המשפטית שבאה לידי ביטוי בחוזים שהם חותמים עליהם, באיומים שמוטחים בהם, במקומות האלה. השפה המשפטית המורכבת, זו שבכל סעיף יש עליו הסתייגויות על גבי הסתייגויות, היא כלי שמשרת את בעלי הכוח שהם אלה שמנסחים את הניסוחים האלו. אם אני צריך לשלוח אצבע מאשימה – זה לא לשופטים, זה לעורכי הדין. התובנה שלי כעו"ד קהילתי היא ברורה: כמה שהשפה תהיה יותר פשוטה ככה היא תהיה יותר נכונה, וככה היא תתאים יותר לאוכלוסיות המוחלשות ולאוכלוסיות שאינן מוחלשות שתוכלנה לעמוד על שלהן ולמצות את הזכויות שלהן".

עוד טוען פרופ' אלבשן כי שפה משפטית צריכה לייצר ריחוק על מנת להוסיף לכבוד של בתי המשפט ולאופן שבו הם נתפסים ע"י הציבור. "המשפט הוא בסופו של דבר מנגנון חברתי שמשווק את עצמו לחברה כמערכת שהיא לא לגמרי אנושית", הוא אומר. "אם אנחנו לא נצליח להמשיך לגרום למיתוס שאנשים שנכנסים למערכת הזאת ירגישו שהיא לא מנוהלת כמערכת אנושית רגילה – לא נוכל לתפקד כחברה. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים שהשפה תהיה קצת אחרת. אם בתי המשפט והשופטים לא יהיו כאלה שאנחנו נרגיש שאנחנו לא נמצאים במערכת אחרת – לא בטוח שאנחנו נסכים לקבל את הפסיקות שלהם. לכן האתגר השפתי פה הוא אתגר קשה-  מצד אחד שהשפה תובן ברחוב, מצד שני שהיא תשדר משהו שהוא קצת מעל הרחוב. כשאנחנו נכנסים לשם ומפסידים – נרגיש שקיבלנו את יומנו ונרגיש שמשהו אחר קרה למרות שברור לכולנו שזה לא באמת כך".

להכניס מצלמות לבתי המשפט

העיתונאי ופרשן המשפט ברוך קרא נשאל אודות ה"תיווך" שעושה התקשורת בין עולם המשפט לציבור הרחב, שהוא בראש ובראשונה תיווך לשוני. "אני פחות חווה בעבודה היומיומית שלי שהאדם הפשוט חווה בעיות תקשורת במובן של השפה עם עולם המשפט", הוא אומר. "אני חושב שאחת המהפכות המשמעותיות שקרו בהקשר הזה היא המהפכה של הרשתות החברתיות. לפני עשור וחצי הייתי מסתובב בבתי המשפט ככתב משפט ופוגש את מה שהיה מכונה 'אנשי הניילונים' – אנשים שמסתובבים עם ניילונים ומסמכים מצהיבים ומפוררים עם איזשהו עניין משפטי שהם סוחבים אותו 10-20 שנה ומנסים לתפוס עיתונאים להעביר להם את הסיפור הזה. בשלב מסוים החלו הרשתות החברתיות שלמעשה נתנו ביטוי עצום לסוג הזה של האנשים. התחלנו לראות בריתות של כל מני קבוצות, רואים את זה גם ברשתות החברתיות וגם בהפגנות וכד'. אפילו בהפגנות בפתח תקווה שלכאורה היו קשורות לתיקים של רה"מ, היית בא ורואה שכל אחד מפגין על משהו אחר. אנשים התקבצו שם – כל אחד עם הסיפור שלו. איכשהו כולם מתקשרים ומוצאים אחד את השני. הניכור הוא ניכור למשהו הרבה יותר גדול מהם, שזו מערכת המשפט, ששם הם הרבה פעמים לא מוצאים את הייצוג הראוי. לא בטוח שזה עניין של השפה".

עוד סבור קרא כי אחת הבעיות העיקריות אצל כתבים באופן כללי ואצל התקשורת, היא שהיא מאמצת הרבה פעמים את השפה של תחום הסיקור שלה. "גם אנחנו כתבי המשפט לפעמים נופלים לכך ובסוף אנחנו צריכים לתרגם את המונחים המשפטיים לעברית", הוא אומר. "אני חושב שהדרך הנכונה ביותר ליצור את ההנגשה היא לא לשנות את השפה. אני חושב שטוב שיש ריחוק, זה יוצר מכובדות, אין בעיה להתחבר לטקסטים האלה ולהבין אותם. פה לא צריכה להיות המהפכה. לדעתי, המהפכה צריכה להיות בהכנסת מצלמות לתוך בתי המשפט, בראש ובראשונה לתוך בית המשפט העליון. אין שום סיבה לא לעשות את זה. אנחנו מציגים את זה כאילו המשפט צריך להיות מרוחק, אבל בערכאות הנמוכות לא תמיד הכל זה נופת צופים, והרבה פעמים הדברים מתנהלים כמו שוק. לכן, אם היה ערוץ טלוויזיה שמשדר באופן קבוע מבתי המשפט זה משהו שינגיש את מערכת המשפט הרבה יותר טוב מאשר להתחיל לנסות לעדן את השפה ולהפוך אותה ליותר פופולארית".

אחרון הדוברים היה עו"ד רן לוסטיגמן, שדיבר על השפה המשפטית וגם על התנועה לשפה משפטית פשוטה ושורשיה ברחבי העולם. "דיברו פה רבות על הנעשה בבתי המשפט אבל זו הזירה שפחות מטרידה אותי", אמר לוסטיגמן. "הזירות שיותר מטרידות אותי הן הזירות שהאדם הפשוט פוגש ביומיום מבלי שהוא אפילו מודע לכך שהוא נמצא בסיטואציה משפטית הרבה פעמים. למשל: בביטוח הלאומי, כאשר הוא קורא מודעת תכנון ובניה שלפתע צצה ליד ביתו, כאשר הוא נתקל במודעות בעיתונות בנוגע לתובענה יצוגית, כאשר הוא מקבל מכתב כלשהו והוא אינו מבין את המשמעות, כאשר הוא חותם על חוזה עבודה, על חוזה עם סלקום, עם הוט וכד'. שם הבעיה, ומי שמנסח את הטקסטים האלו אינם אלא משפטנים שלצערי חיים בתוך הבועה שלהם ושכחו איך אפשר להתנסח בצורה יותר ידידותית למשתמש ובה בעת להיות מדויקים מאד מבחינה משפטית".

"הקושי להבין את שפת המשפט עלול לפגוע ביכולת של אנשים למצות את זכויותיהם"

עוד התייחס לוסטיגמן לביקורת על הניסוח המשפטי, שהיא בת למעלה מ-2,000 שנה. לדבריו, חלק מההתנגדות לקריאות לשימוש בשפה פשוטה היא התפיסה ש"פשוטה" משמעה "זולה". "אין הכוונה להוזיל את השפה, להיפך", הוא אומר. "כשאני ניגש לאולמות המשפט ושומע עורכי דין בישראל, ותיקים כצעירים, זה הרבה פעמים פוגע בכבודה של השפה, מרוב יומרה לנקוט בשפה גבוהה. כשיומרה פוגשת בורות נולדות תאונות מביכות ביותר. אנחנו לא מבקשים להוזיל את השפה אלא להנהיג שפה ידידותית לקוראים. מדינת ניו יורק הייתה הראשונה בארה"ב לחוקק חוק שמחייב שימוש בשפה פשוטה בחוזים צרכניים. לאחר מכן ממשל קרטר אימץ את הרעיון של שפה פשוטה, וקבע שיש לחוקק חוקים פדראליים בשפה פשוטה, וב-2010 נחקק חוק פדראלי שמחייב את כל הממשל הפדראלי להתכתב עם הציבור ביומיום בשפה בהירה. תנועת השפה הפשוטה מבקשת לפשט את שפת הבירוקרטיה קודם כל, אבל גם את שפת המשפט, לטובת האדם מן הישוב, בטענה שזכותו של האדם להבין ולהיות מובן".

עוד טוען עו"ד לוסטיגמן כי לעומת שפות מקצועיות אחרות, כמו שפה רפואית לדוגמה, הקושי להבין את שפת המשפט עלול לפגוע ביכולת של אנשים למצות את זכויותיהם, במיוחד בעידן שבו המשפט חודר להיבטים רבים מאד של חיינו. "פעמים רבות אנשים מוצאים את עצמם בלי ייצוג משפטי כאשר הם נזקקים לו", הוא אומר. "דווקא באותן זירות שבהן הפרט עומד לבדו מול פני המשפט, עלולה להיות לשפה המשפטית השפעה גדולה יותר על היכולת של הפרט לעמוד על זכויותיו. ניסוח בשפה ידידותית יותר מאפשר לקוראים להבין את המסמך במאמץ קטן ככל שהמורכבות מאפשרת. יש הרבה דברים יומיומיים שאפשר לכתוב אותם באותה רמת דיוק אבל בצורה בהירה. ההנחה היא שכאשר הניסוח המשפטי יהיה בהיר יותר לציבור, יהיה קל לאנשים להבין את הזכויות שלהם ולמצות אותן. יותר מזה – ברגע שאנחנו נבין את המסמך, גם אם לא נדע מה לעשות לפעמים באמצעות זה נדע שעומדת לפנינו סיטואציה משפטית ונדע לפנות עכשיו לגורם מקצועי, למתווך".

עוד לדעתו, חשוב לפשט את שפת המשפט גם בהיבט הפלילי על מנת לקיים את העיקרון ש"אין עונשין אלא אם מזהירים". בנוסף, לדבריו, הפישוט של שפת המשפט יכול גם לשרת את המעורבות של האזרחים בחיים הציבוריים. "תנועת השפה הפשוטה שקיימת כבר כ-60 שנה עשתה מהפכות במדינות שמעבר לים", הוא אומר. "מסמכים רבים נוסחו מחדש, חוקים. באוסטרליה למשל חוקקו את כל החוקים מ-200 השנים האחרונות בצורה ידידותית הרבה יותר למשתמש עם דוגמאות, עם הסברים מתחת לסעיף, הנחיות למושבעים פושטו, טפסים, פוליסות ביטוח, חוזים, תשקיפים, וכו', מועברים קורסים רבים". ומה בישראל? לדברי לוסטיגמן, עדיין אין לנו תנועה לשפה פשוטה אבל רואים ניצני שינוי ויש גם מעט רגולציה שמחייבת גופים חזקים לספק לציבור הסברים בלשון מובנת.

"משפטים זה קודם כל מקצוע", סיכמה השופטת ברון. "התשתית למשפט היא החוקים, מערכת החוק. החוק לא מדבר תמיד בלשון בני אדם, הוא משתמש במושגים מקצועיים. ההנגשה צריכה להיות לאו דווקא בשפה, אלא במיוחד בעניין של אוכלוסיות מוחלשות ומסמכים מורכבים. צריך לפשט את המסמכים האלה אבל צריך לתת סיוע לקהלים האלה שנדרשים למסמכים האלה. אני חושבת שכאן צריך לשים את מרכז הכובד. בסופו של דבר המילה היא מידתיות. אנחנו לא צריכים לרדת לזירה כשאנחנו מדברים בפסקי הדין שלנו, אנחנו גם לא צריכים מצד אחר לעשות מאמץ כדי להגביה את השפה במקום שאין הכרח או שהיא לא נדרשת. צריך לזכור שאנחנו מדברים בעניין שהוא גם עניין מקצועי".

"אין שום דבר רע בפשטות", אמר פרופ' אלבשן לסיום. "את האצבע המאשימה הייתי מפנה בעיקר לעורכי הדין ולא כשזה נכנס לבתי המשפט. זו היתממות לחשוב שעורכי הדין שמנסחים בעמימות עושים את זה כי הם חיים בבועה שלהם. הם עושים את זה כי הם מבינים בדיוק את המשמעות, שזה גורם מרתיע. הם שמים עוד מחסום ועוד מחסום ועוד מחסום, בדרכן של האוכלוסיות המוחלשות שהן לא יוכלו להגיע ולא יוכלו להבין. יש פה כוונת מכוון שמשיגה את שלה עם כל העמותות והארגונים. לא פשוט להפוך מושגים משפטיים ולתת ייעוץ חד ערכי. זה מאד מורכב".