בית משפט השלום קיבל חלקית תביעת לשון הרע שהגיש ראש עמותת "מרכז האור" נגד המועצה האזורית רמת נגב, בעקבות מכתב שפרסמה המועצה לח"כים בו טענה כי התובע הוא מנהיג כת שפגע מינית באחת מחברותיה. נקבע, כי האמירה שהתובע הוא מנהיג כת הוכחה, אולם מאחר שהפגיעה המינית לא הוכחה יפוצה ב-20 אלף שקל
התובע הקים עמותה בשם "מרכז האור", שמטרתה קידום תחומי הרוח והעידן החדש. לטענתו, בעברו התגורר ביישוב קדש ברנע הנמצא במועצה האזורית רמת הנגב, ולאחר מכן עבר להתגורר במדרשת בן גוריון.
בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בת"א נגד המועצה, טען התובע כי בחודש אוקטובר 2013 התגלה לו לתדהמתו, כי הופץ מסמך רשמי מטעם המועצה לחברי כנסת, המתבסס לכאורה על עדות אנונימית של אדם אשר "חושף" סיפור אישי תוך שהוא מעלה אמירות לשון הרע קשות נגד התובע בהן נטען כי הוא מנהיג "כת" מסוכן, וכי הוא פגע מינית באחת החברות בכת. לדברי התובע, הדברים שפורסמו מטעם אותו גורם אנונימי הם בדיה מוחלטת וכי המועצה או מי מטעמה מעולם לא פנו או ביקשו ממנו רשות בטרם פרסמו את המכתב המשמיץ ולא יזמו פגישה לבירור הפרטים לפני הפצתו. בנוסף, טען התובע כי המכתב נשלח לכלל תושבי היישוב ולכלי התקשורת, בנוסף לחברי הכנסת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המועצה מצדה, טענה כי במהלך שנת 2013 התקבל במשרדיה מכתב אנונימי המזהיר מפני פעילותו של התובע וגרעין ההתיישבות "הראל". בשל הדאגה שבקרב תושבי המועצה, ראתה לנכון המועצה להפיץ מכתב זה לחברי הכנסת, במטרה לגרום להם להבין כי אמנם גרעין הראל מציג עצמו כקבוצה השואפת להפריח את שממת הנגב, אולם הוא מונע מאינטרסים שונים ומשונים שמאחוריהם ניצב התובע.
עוד טענה המועצה, כי במהלך השנים פורסמו בכלי התקשורת פרסומים שהכילו מידע דומה ואף קשה יותר אודות התובע, ותפוצתם הייתה רחבה יותר מתפוצת המכתב שהתקבל במועצה. לפיכך, לטענת המועצה, לתובע אין "שם טוב" והוא ידוע לשמצה בתקשורת ובקרב הציבור, ומכאן שלא המועצה היא זו שפגעה בו באמצעות המכתב.
השופטת אילה גזית קבעה כי מעיון במכתב שפורסם על-ידי המועצה עולה כי האמירות על הפגיעה המינית ועל היותו של התובע מנהיג כת מסוכן, הן אמירות קשות ושליליות המציגות אותו באופן שלילי ועלולות להשפילו בעיני הבריות. בנוסף, המועצה אינה חולקת על כך שהפיצה את המכתב לחברי הכנסת, ועל כן מתקיים יסוד ה"פרסום" הנדרש בחוק. אשר על כן, שתי האמירות המיוחסות לתובע במכתב מהוות פרסום לשון הרע.
מכאן, פנתה השופטת לבחון את טענות ההגנה שהעלתה המועצה. נקבע, כי בנסיבות המקרה מתקיים יסוד העניין הציבורי בנוגע לשתי האמירות, שכן התובע הוא מנהל עמותה ואם המעשים המיוחסים לו אכן נכונים הרי שיש עניין ותועלת לציבור בפרסום מידע זה. עוד סברה השופטת כי ניתן אף ללמוד על החשיבות בפרסום מידע זה מעיון מהצעת החוק לטיפול בכתות פוגעניות, ממנה עולה כי קשת הפגיעות שעלולות להיגרם כתוצאה מחברות בכת פוגענית היא רחבה.
אשר לשאלה האם האמירות הן אמת, קבעה השופטת כי מעיון בכתבות תחקיר שנעשו במהלך השנים בכלי התקשורת השונים, אותן הגישה המועצה, וכן מעיון בחומר הראיות עולה כי המועצה לא הוכיחה שהתובע אכן פגע מינית באחת החברות בכת. כמו-כן, אף אם היה מוכח שפרסום הכתבות אודות התובע בכל הנוגע להטרדות מיניות הוא אמת, הרי שלא ניתן בהכרח ללמוד מהן על ביצוע הטרדה מינית כנגד החברה המיוחסת במכתב, על אחת כמה וכמה כשכלל לא ברור מי היא.
לא זו אף זו, מעיון במכתב שפרסמה המועצה עולה כי הטענה שהתובע פגע מינית הועלתה בעלמא על-ידי עדות אנונימית לכאורה, כאשר אף מי שהעביר את המכתב למועצה לא זומן לעדות. על-כן, נקבע, מדובר בעדות שמועה. אשר על כן, לא הוכחה אמיתות האמירה אודות הפגיעה המינית המיוחסת לתובע ומכאן שלא קמה למועצה ההגנה בדבר אמת בפרסום בנוגע לאמירה זו.
אשר להגנת תום הלב ביחס לאמירה זו, קבעה השופטת כי המועצה לא נקטה אמצעים סבירים לפני הפרסום להיווכח אם תוכנו של המכתב הוא אמת. לשיטתה, היה מצופה מנציגי המועצה לברר טרם פרסום המכתב מי כתב אותו ולפנות אל התובע ולבקש את תגובתו לאשמה הפלילית המיוחסת לו במכתב. לא זו אף זו, המועצה בחרה שלא להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה, ולא זימנה לעדות נציג מוסמך אשר יכול היה לשפוך אור בנוגע לנסיבות בהן הובא אליה המכתב האנונימי ומי כתב אותו. לפיכך, נקבע כי פרסום האמירה לפיה התובע פגע מינית באחת מחברות העמותה לא נעשה בתום לב וחרג מתחום הסביר, ועל כן לא חוסה תחת הגנת תום הלב.
מנגד, האמירה שהתובע מנהל כת נמצאה כאמת, היות שהתובע עצמו העיד לפני בית-המשפט כי אחד מהחברים בעמותה ניסה "לגמור עם הכת", כלשונו. עדותו זו, בצירוף הראיות הנוספות והרבות שהוצגו לתיק ובהן פרסום העמותה של התובע באתר המרכז הישראלי לנפגעי כתות, מובילות למסקנה הברורה כי עלה בידי המועצה להוכיח את אמיתות האמירה. על כן, קמה לה הגנת אמת בפרסום ביחס לאמירה זו.
ביחס לסכום הפיצוי, סברה השופטת כי עולות מספר נסיבות מקלות לצורך הפחתת גובה הפיצוי שיש לפסוק לטובת התובע. בעניין זה התקבלה טענתה של המועצה לפיה פרסום המכתב נעשה על-ידה מתוך שליחות ודאגה לשלומם של תושבי המועצה, ובהסתמך על עובדות ואמירת אמירות הקשורות עם מעשי התובע והתנהגותו. עוד התרשמה השופטת כי המועצה סברה שהנטען במכתב בנוגע לתובע ולעמותה הוא אמת, וכן יש להביא בחשבון את שלל הפרסומים השליליים, בהם כתבות תחקיר מעמיקות אודות התובע שפורסמו בכלי התקשורת השונים, בהן יוחסו לתובע ולעמותה האשמות קשות וחמורות בהן הטרדות מיניות וניהול כת.
עוד הוסיפה השופטת כי פרסום המכתב נעשה לחברי כנסת בלבד, היינו לרשימה מוגבלת של מכותבים. על-כן, מידת פגיעתו של התובע מפרסום זה קטן בהרבה ממידת הפגיעה בפרסום שלל כתבות התחקיר שפורסמו לכלל הציבור הן בעיתונות הכתובה והן בתוכניות טלוויזיה.
אשר על-כן, לאחר שקילת נסיבות העניין העמידה השופטת את סכום הפיצוי שישולם לתובע בגין פרסום לשון הרע, על סך של 20,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 שקל.
