במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש שוטר לשעבר ששוחרר מהשירות עקב מצב נפשי, קבע בית המשפט העליון כי אין-אונות שמקורה בפוסט-טראומה ואין לה סימנים "אובייקטיביים" יכולה להקנות לבדה אחוזי נכות במסגרת תביעה המוגשת לקצין התגמולים
המבקש, גבר בשנות ה-50 לחייו, שירת במשטרת ישראל במשך עשרות שנים עד ששוחרר מהשירות בשנת 2012 עקב מצבו הנפשי. בשנת 2009, בעודו בשירות, הודיע קצין התגמולים כי הוא מכיר בכך שתסמונת פוסט-טראומה שבה לקה המבקש היא פגימה שאירעה לו תוך כדי ועקב שירותו במשטרה, והכיר ב-10% נכות של המבקש בגין פגימה זו, ובצירוף פגימות אחרות הועמדה דרגת נכותו הכוללת על 25%.
כשנתיים לאחר מכן, בשנת 2011, פנה המבקש לוועדה הרפואית המחוזית בבקשה לבחינה חוזרת של מצבו הרפואי מפאת החמרתו, אך זו קבעה כי לתלונתו בדבר אין-אונות אין ביטוי אורולוגי אורגני, כפי שעולה מבדיקות שנערכו לו, וכי מדובר בירידה בחשק המיני הקשורה במצבו הנפשי הכללי ששימש בסיס לקביעת נכותו המוכרת. המבקש הגיש ערר על החלטה זו לוועדה הרפואית העליונה, אך זו קבעה כי אין מקום להגדיל את דרגת הנכות. לאחר שהמבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, הוחזר עניינו בהסכמה לוועדה הרפואית העליונה על מנת שזו תבחן מחדש אם נכותו המוכרת אכן כוללת גם את תלונותיו האורולוגיות.
עם זאת, גם הפעם חזרה הוועדה הרפואית העליונה על קביעתה כי מקור ההפרעות בתפקוד המיני שעליהן הצביע המבקש הוא נפשי, ועל כן יש לראותן ככלולות באחוזי הנכות שנקבעו לו. גם הפעם הגיש המבקש ערעור למחוזי, שהשיב פעם נוספת את הדיון לוועדה הרפואית העליונה לצורך קבלת התייחסותה למספר שאלות ספציפיות. במסגרת תשובותיה ציינה הוועדה כי במקרה של אין-אונות על רקע נפשי אין כל סימנים אובייקטיביים המעידים על פגיעה, ועל כן אין בידיה כלים לבחינת מהימנות הדיווחים של הנבדקים בנוגע לכך. לדבריה, אין להבחין בין אדם הלוקה בפוסט-טראומה בדרגה של 10% וכן סובל מאין-אונות, לבין מי שלוקה בתסמונת כאמור ולא סובל מכך.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
עוד צוין כי הקריטריונים האבחנתיים של פוסט-טראומה אינם כוללים תיאור של פגיעה בתפקוד המיני, וכי במהלך בדיקה פסיכיאטרית שנערכה למבקש נעשתה הערכה אובייקטיבית של כל הסימפטומים הנפשיים הקשורים בפוסט-טראומה שמהם הוא סובל. בנוסף, חזרה הוועדה הרפואית העליונה על קביעתה כי לא נמצאה עדות אובייקטיבית ברורה להפרעה בתפקוד המיני שממנה סובל המבקש, ולכן נכללו תלונותיו בגדר נכותו המוכרת. גם על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה אותו וקבע כי החלטת הוועדה מצויה בליבת שיקול דעתה וכן ציין את תשובת הוועדה שלפיה ירידה בחשק המיני לא נמנית עם הקריטריונים האבחנתיים של פוסט-טראומה.
על כך, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הבקשה ממוקדת בפרשנותו של פרט 24(11) בתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) לפיו "אינאונות על רקע נפשי בחומרות המקבילות לסעיף (8) לעיל תיקבע לפי סעיפים 33א, 33ב או 33ד בתוספת". התוספת מבחינה בין אין-אונות שמקורה בהפרעה אורגנית לבין זו הנגרמת על רקע נפשי וקובעת רף שונה בכל הנוגע לשיעור הנכות המינימלי שיכול להינתן עבור כל אחת מהן – החל ב-1% במקרה של אין-אונות אורגנית, והחל ב-5% במקרה של אין-אונות נפשית. השאלה היא, האם ההפניה בפרט 24(11) לתקנות דרגות הנכות היא רק להבחנה בין דרגות החומרה שלפיהן נמדדת אין-אונות אך לא לדרישה של סימנים אובייקטיביים.
השופטת דפנה ברק ארז קיבלה את הפרשנות שלה טען המערער, לפיה השוני בין התייחסות התקנות לאין-אונות על רקע נפשי לבין אין-אונות שמקורה אורגני, מלמד כי במקרה של אין-אונות על רקע נפשי לא נדרשים סימנים אובייקטיביים. לשיטתה, זוהי הפרשנות הלשונית הטבעית של התקנות שכן לשונו המפורשת של פרט 24(11) מפנה ל"חומרות המקבילות" באין-אונות אורגנית, ולא לכלל התנאים החלים עליה.
כפועל יוצא, סברה השופטת כי פרשנותו של קצין התגמולים, לפיה ההפניה בסעיף 11 לסעיף אין האונות האורגני מחילה לתוך סעיף 11 גם את ההיזקקות ל"סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים להפרעה בזקפה", אינה עולה בקנה אחד עם הלשון שבה נקט מחוקק המשנה כאשר הציב את המילה "חומרות" כמפתח הקושר בין הסעיפים השונים. לשיטתה, בחירה זו מסגרה את הקשר בין הסעיפים כנוגע אך להבחנה בין דרגות החומרה של אין-האונות מהיבט השפעתן על היכולת לקיים יחסי מין – ולא להיבטים נוספים. במילים אחרות, היעדרה של הדרישה לסימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים בפרט 24(11) מלמדת כי מחוקק המשנה לא התכוון לקלוט, ובלאו-הכי לא קלט באופן גורף את סעיף אין האונות האורגני ובהתאם לכך לא ביקש להגדירם כתנאי להכרה באין-אונות על רקע נפשי.
עוד הוסיפה השופטת כי פרשנות זו מתיישבת גם עם השכל הישר שכן פרשנות קצין התגמולים חותרת תחת עצם ההיגיון הטמון בהכרה באין-אונות על רקע נפשי כפגימה נפרדת באופן מפורש בתוספת לתקנות, דבר הנלמד גם מהסיפא של פרט 24(11) הקובעת אחוזי נכות שונים בגין אין-אונות שרקעה נפשי. בנוסף, קצין התגמולים לא הצליח לשכנע כי זהו אחד מן המקרים שבהם יש מקום לחרוג מן הפרשנות הלשונית מאחר שזו מובילה לתוצאה בלתי סבירה. לדברי השופטת, במקרים רבים קביעת ממצאים על סמך בדיקה פיזיולוגית היא קלה יותר, אך אין זה אומר שבדיקה המבוססת על סימנים סובייקטיביים היא לא אפשרית וגם קצין התגמולים התקשה להסביר במה שונה המקרה האמור מנכויות נפשיות אחרות הנעדרות סימנים פיזיים ושהאבחון שלהן מתבסס במידה רבה על הדיווח הסובייקטיבי של החולים, ובמידת הצורך על חוות דעת פסיכיאטרית. כמו כן, סברה השופטת כי שיקול נוסף הוא הגישה המצדדת בפרשנות "ברוחב-לב ולא ביד קמוצה" לחוקי הנכים.
לאחר יישום הפרשנות האמורה על עניינו של המבקש, סברה השופטת ברק-ארז כי דין הערעור להתקבל במובן זה שהעניין יובא בפני הרכב חדש של הוועדה הרפואית העליונה על מנת לבחון את בקשתו להכרה בהחמרה במצבו. קצין התגמולים המשיב יישא בהוצאות הערעור בסך 20,000 שקלים.
