בית משפט השלום דחה תביעה נגד עובד סוציאלי שהתבקש ליתן תסקיר במסגרת הליך משמורת קטינים, בטענה כי פגע בפרטיות האב בכך שציין בפניו תיק פלילי שניתן נגדו. השופט: "יש להחיל בעניין זה את הפסיקה שנפסקה לגבי בעלי תפקיד אחרים, לרבות מומחה מטעם ביהמ"ש, שלמעט במקרים חריגים אין לאפשר תביעות מעין אלה"
הנתבע הוא עובד סוציאלי שהתבקש ליתן תסקיר במסגרת הליך משמורת קטינים בין התובע לגרושתו המתקיים בבית משפט לענייני משפחה. בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בקריות, טען התובע כי במסגרת הכנת התסקיר, נחשף העו"ס למסמך שמסרה לו גרושתו של התובע, והוא הכרעת דין בתיק פלילי בו הורשע התובע על רקע סכסוך בין בני הזוג, ושניתן בו צו איסור פרסום על תוכן הטיעונים לעונש ועל גזר הדין. לטענת התובע, העו"ס ציין בפניו את קיומו של התיק הפלילי תוך שהוא מכנה אותו "עבריין מורשע". את התביעה ביסס התובע על הפרת חוק הגנת הפרטיות.
העו"ס מצדו, טען כי צו איסור הפרסום ניתן לצורך הגנה על גרושתו של התובע ולא על התובע עצמו, ולכן התובע יכול לתבוע את הגורם שמסר את המסמך ולא אותו. עוד הוסיף כי אין לו מניעה להשתמש במסמך לצורך תפקידו והוא אף היה חייב לעשות זאת באופן המקים לו הגנות מכוח חוק הגנת הפרטיות ופקודת הנזיקין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט שלמה מיכאל ארדמן דחה את התביעה בלא צורך בשמיעת ראיות, בנימוק שגם אם יוכיח התובע את כל הנטען על ידו, אין בכך כדי להקים עילת תביעה לפיצויים כנגד הנתבע. ראשית ציין השופט כי מבחינה עובדתית צו איסור הפרסום בתיק הפלילי לא ניתן באופן גורף על כל ההליכים בתיק, אלא רק על הטיעונים לעונש ועל גזר הדין. לפיכך, ממילא אין כל הפרת צו איסור פרסום בכל הנוגע לשימוש בהכרעת הדין ודי כבר בכך כדי לדחות את התביעה.
עוד הוסיף השופט כי בכל מקרה, עיון של הנתבע במסמך שהועבר אליו אינו עולה בגדר פרסומו, ולכן אינו אסור. בעניין זה, חוק הגנת הפרטיות עצמו מגדיר "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע: "אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע". מכך הסיק השופט כי גם אם לתובע ישנה טענה להפרת צו איסור הפרסום על ידי גרושתו, ברור שהצגת גזר הדין על ידי הנתבע בפני התובע עצמו – הוא הנפגע, אינה הפרת צו איסור הפרסום, שכן אינה בגדר פרסום.
זאת ועוד, התובע טען בתביעתו להפרת סעיפי חוק הגנת הפרטיות העוסקים בהפרת חובת הסודיות החלה על ענייניו הפרטיים של אדם, ושימוש בידיעה עליהם שלא למטרה שלשמה נמסרה. לעניין זה הפנה השופט להוראות חקיקה שונות מהן עולה כי לעובד סוציאלי סמכות נרחבת לדרוש ולקבל כל מידע וכל מסמך הדרוש לו על מנת שיוכל לתת לבית המשפט שמינה אותו מידע מלא ככל האפשר במסגרת התסקיר. בנוסף, בניגוד לטענת התובע, בסמכותו בהקשר זה גם לקבל ולהציג חומר חסוי לרבות חומר מפסק דין שחל עליו איסור פרסום, או שנדון בדלתיים סגורות.
השופט הוסיף כי הוא אינו רואה כל פסול בכך שפסק הדין הפלילי הועבר לידי הנתבע, שכן מתפקידו של הנתבע לגבש עמדה בדבר התאמת ההורים למשמורת על הקטינים ולקביעת זמני שהות אצל ההורה שאינו המשמורן, לרבות קביעת מסוגלות הורית. לצורך מימוש התפקיד, נדרש העובד הסוציאלי לקבל כל מידע זמין לגבי ההורים, ופסקי דין מרשיעים בכלל זה, בין אם הוצא עליהם צו איסור פרסום ובין אם לאו. לפיכך, סבר השופט כי לא הייתה הפרה כלשהי של הפרטיות בניגוד לחוק.
לבסוף הוסיף השופט כי קיים היגיון מובנה לצורך להימנע ממתן אפשרות לתבוע עובדים סוציאליים על פעילותם במסגרת הכנת תסקיר לבית המשפט, למעט במקרים בהם פעל העובד תוך הפרת חוק ברורה ובזדון. "נקל להבין", כתב השופט, "כי מתן אפשרות לצדדים בסכסוך משמורת לתבוע אישית את העובד הסוציאלי, יש בהם כדי לפגוע בתפקודו, תוך הרתעתו מפעולה כנגד מי שתבע אותו, ותוך צורך בהקדשת אמצעים כספיים וזמן להתמודד עם אותן תביעות, שבמקרים רבים הינן תביעות קנטרניות ונקמניות שאין בהן ממש". לפיכך, סבר השופט כי יש להחיל בעניין זה את הפסיקה שנפסקה לגבי בעלי תפקיד אחרים, לרבות מומחה מטעם בית המשפט, שלמעט במקרים חריגים אין לאפשר תביעות מעין אלה. בעניין זה אף ציין השופט כי גם במשפט המשווה נפסק בארצות הברית כי לעובדים סוציאלים קיימת חסינות ולא ניתן לתובעם בהקשר לעריכת התסקיר.
נוכח כל האמור, התביעה נדחתה, התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,500 שקל.
