הכרעה תקדימית: ועדת ערר מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים הכריעה כי היהודים שחיו תחת "משטר וישי" במרוקו בתקופת מלחמת העולם השניה אינם זכאים לפיצוי מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. לאחר ניתוח היסטורי נרחב נקבע כי המשטר לא היה גרורה של גרמניה הנאצית וכי היהודים במדינה לא סבלו משלילת חירות או פחד קיומי
ועדת ערר מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים קבעה לראשונה באופן תקדימי כי יהודי מרוקו אינם זכאים לפיצוי מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים עבור התקופה שראשיתה בכניעת צרפת לגרמניה הנאצית ביוני 1940, אז הוקם "משטר וישי" באזורים החופשיים שאינם תחת שליטת גרמניה, ומרוקו ביניהם. לאחר בחינת החומר ההיסטורי והמשפטי שהוגש בתיק הגיעו חברי הועדה למסקנה כי לא ניתן לקבוע שמשטר וישי היה גרורה של גרמניה או כי היהודים במדינה סבלו מפחד קיומי או משלילת/הגבלת חירות באופן המזכה אותם בפיצויים לפי החוק הגרמני וכפועל יוצא, בהכרה לפי החוק היהודי.
הרקע ההיסטורי הוא כזה: בשנת 1912 הפכה מרוקו למדינת חסות (פרוטקטורט) של צרפת. חלק אחר של מרוקו הועבר לשלטון ספרדי. אין חולק שבתקופת החסות הצרפתית פרחה הקהילה היהודית במדינה והיא עברה תהליך של מודרניזציה. ביוני 1940, נכנעה צרפת לגרמניה הנאצית והיא חולקה לאזור כבוש שהיה בשליטה גרמנית, ואזור חופשי שם הוקם משטר שנקרא "משטר וישי", שדגל בעיקרון, מטעמיו, בשיתוף פעולה עם הגרמנים. ארצות האימפריה הקולוניאלית הצרפתית, ומרוקו ביניהן, נותרו לאחר כניעת צרפת תחת שלטון וישי. בשלב מסוים החל משטר וישי בחקיקה אנטי –יהודית והיה אחראי על יישומה הן באזור הכבוש והן באזור הלא כבוש של צרפת. חלק מהחקיקה האנטי יהודית זלגה ויושמה גם בפרוטקטורטים.
במוקד ההליך הנוכחי, שנידון בבית משפט השלום בשבתו כועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, נידונה שאלת זכאותם של יהודי מרוקו לקבלת הכרה לפי החוק, על רקע נרדפותם בתקופת מלחמת העולם השנייה. הנרדפות הנטענת, כמו גם הערר, התייחסו רק לתקופה שהחלה עם כניעת צרפת וכינונו של משטר וישי (יוני 1940) ועד לחודש נובמבר 1942 עם הגעת כוחות הברית למרוקו. עוד הוסכם, כי ההכרעה העקרונית בערר היה יפה ומחייבת לשאר העררים הרבים שהוגשו לוועדה בעניין זכאות יהודי מרוקו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
מדובר בשאלה ראשונית שטרם הוכרעה ע"י ערכאה שיפוטית כלשהי, בארץ או בעולם, בדומה להכרעה שניתנה בעניינם של יהודי עיראק שתבעו הכרה בגין טבח ה"פרהוד" שבוצע ביהודי בגדד ב-1941. באותו מקרה קבעה הועדה כי לא ניתן לקבוע שגרמניה ותעמולתה הכללית לעולם הערבי היו אלה שהניעו את מעשי האלימות שהתרחשו באירועי ה"פרהוד", וכי עיראק הייתה באותה תקופה מדינה עצמאית שגיבשה לעצמה את רצונותיה ושאיפותיה ולכן אין להגדירה כ"מדינה גרורה" לגרמניה.
יו"ר הועדה, השופט אהרון שדה וחברותיה – ד"ר נעמי אפטר ועו"ד צפורת בלאושטיין, קבעו כי יש לדחות את הערר וכי אין להכיר ביהודי מרוקו כזכאים לפיצוי מכוח החוק. צוין, כי לצורך הכרה בנרדף צריך להתקיים התנאי שהוא זכאי לתשלום לפי החוק הגרמני. במקרה זה, העוררים טענו לזכאות לפיצוי מכוח 3 מסלולים המוכרים בחוק הפיצויים הגרמני: הגבלת חירות, שלילת חירות ו"הלכת הפחד" שאומצה בפסיקה הישראלית, לפיה מי שנמלט ממקום מושבו כתוצאה מחשש העומד במבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי מהצורר הנאצי, יוכר כנרדף על בסיס חוק הפיצויים הגרמני.
בכל הנוגע לזכאות על בסיס "הגבלת חירות", ציין יו"ר הועדה כי במשך עשרות שנים של יישום הדין הרלוונטי לא הוכרה, במסגרת החוק הגרמני או בכלל, זכאות לתגמול עבור יהודי שחי במדינה שלא נכבשה ע"י גרמניה בגין נכות הנובעת מכך שאדם לא יכול היה ללמוד היכן שרצה או שנמנע ממנו לגור באזור כזה או אחר ואפילו כאשר ביתו או חלק מביתו הופקע (בשל יהדותו ומעמדו ככזה) לצרכים אחרים. הודגש, כי הגדרת "חירות" בסעיף 47 לחוק הגרמני אינה כוללת את החירות לבחור מקצוע או השכלה אלא מדובר על חירות במובן חופש התנועה ותנאי חיים בלתי לגאליים (בזהות בדויה) בתנאים הפוגעים בכבוד האדם.
זאת ועוד, הן בפסיקה הגרמנית והן בפסיקה הישראלית ההלכה היא שסעיף זה חל רק בגבולות הרייך הגרמני ולא הובאה שום אסמכתא משפטית על קיומה של קביעה מבית משפט גרמני לפיה הוכרה הגבלת חירות מחוץ לגבולות אלו. עוד ציין יו"ר הועדה כי גם לו הייתה מתקבלת טענת העוררים לפיה יש להרחיב את תחולת הסעיף מחוץ לגבולות הרייך, הרי שלא הוכח שמשטר וישי במרוקו היה גרורה של גרמניה אלא הוכח שהוא היה עצמאי מבחינת הגדרת הדין ביחס אליה.
פחד כלכלי יותר מאשר פחד קיומי
אשר לזכאות לפיצוי בעילה של "שלילת חירות", נקבע כי מהחומר שהוגש לתיק עולה שהחקיקה האנטי יהודית הראשונה לא נחקקה עקב לחצים גרמניים אלא ביוזמה צרפתית, בין אם היא מטעם אנטישמי ובין אם מדובר בשיקולים הנוגעים לאינטרסים פנימיים או למדיניות חוץ. הובהר, כי לא די בכך שהאנטישמיות הגרמנית והחקיקה שבאה בעקבותיה סיפקה רוח גבית לזו הצרפתית כדי לחייב את גרמניה, אלא יש להצביע על הנחיה או ציווי מצד גרמניה שהופעלו כלפי משטר וישי. עם זאת, מהחומר שבתיק מצטיירת תמונה לפיה הופעלו לחצים מצד גרמניה על משטר וישי, שאינם בגדר ציווי או כפייה או הנחייה, ואין בכוחם לשלול את העובדה שחלק ניכר מהחקיקה האנטישמית במשטר וישי הקדימה את הצווים האנטישמיים של גרמניה הוציאה באזור צרפת הכבושה.
עוד נקבע כי אין חולק שדווקא מרוקו הייתה אזור שאליו ברחו פליטים מאירופה ומצאו בה מקלט. מעיון בחומר ההיסטורי ומניתוח העדויות הגיעה הוועדה למסקנה כי הביטחון הפיזי של יהודי מרוקו בתקופת שלטון וישי ומעמדם כנתיני הסולטן לא נפגע ברמה גבוהה, הם לא נשלחו למחנות ההשמדה או למחנות העבודה ולא ננקטה כנגדם אלימות ממוסדת כלשהי. כמו כן, לא הייתה כל פגיעה בסממנים הדתיים של קהילת יהודי מרוקו בתקופת משטר וישי ובמיוחד בתקופת החגים ולא ידוע כלל על כל הגבלה בפולחן דתי, חיי סתר או המרת דת בקרב יהודי מרוקו בעקבות שלטון וישי. לא זו אף זו, מהחומר עלה כי הביטחון האישי של יהודי מרוקו בתקופת המשטר היה טוב יותר מזה שהיה לפניו וממה שהתרחש אחריו, שכן משטר וישי מנע פרעות מסוג זה משיקולים של יציבות משטרו. לאור האמור, קבעה הוועדה כי לא ניתן לומר שהתקיימה "מסה קריטית" של הגבלת חירות שניתן יהיה לראות בה כמעין שלילת חירות.
לבסוף דנה הוועדה בזכאות מכוח "הלכת הפחד", לפיה כאמור מי שנמלט ממקום מושבו כתוצאה מחשש העומד במבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי מהצורר הנאצי, יוכר כנרדף על בסיס חוק הפיצויים הגרמני. בעניין זה קבעה הוועדה כי גם אם ניתן לקבל את הטענות שלפיהן הגיע מידע מאירופה על גורלם של היהודים שם, אין כל בסיס ראייתי אובייקטיבי על פיו ניתן להסיק שמה שקורה באירופה יתחולל גם במרוקו, נוכח מבנה המשטר במרוקו שהיה שונה לחלוטין משאר המקומות ובגדרו נתן בית המלוכה את חסותו לנתיניו היהודים, וגזירות וישי במרוקו היו מרוככות באופן ממשי ביחס למה שהופעל בצרפת עצמה.
לדעת חברי הוועדה, בחינת התיאורים והעדויות בתיק תומכת יותר במסקנה שהפחד ששרר בקרב יהודי מרוקו נגע יותר לדאגה בדבר עתידם במידה ותוסר החסות וההגנה הצרפתית שהוענקה להם ושממנה נהנו בתקופת הכיבוש הצרפתי עד למשטר וישי, ונבע יותר מפרעות וההתנכלויות אשר היו עלולות להתרחש מצדם של הערבים המוסלמים והאנטישמיים (שהיו במרוקו שנים רבות לפני כן) ולאו דווקא מהמשטר עצמו ובוודאי לא מהצורר הנאצי. יחד עם זאת, היה קיים פחד מהשלכותיהן של הגזירות במובן של חרדה קיומית מהבחינה הכלכלית יותר מאשר פחד קיומי במובן הכחדת העם היהודי. לפיכך, לא ניתן לקבוע שמתח מירבי וקיצוני במובן שהוענק לו בפסיקה התקיים במרוקו או שמתח כזה קשור לצורר הנאצי, ולכן קבעה הוועדה שאין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי מרוקו.
לסיכום כתב יו"ר הוועדה כי על אף הרצון "הטבעי" של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להקל ככל האפשר על נרדפים שעניינם נדון לפניה, אין ביכולתן להעניק הכרה באותם מקרים שאינם עונים על הגדרות החוק. "פרשנות מרחיבה שכלל איננה נדרשת נוכח לשונו של החוק הגרמני והפסיקה ואשר תכניס את המקרה שבפנינו לגדר ההכרה על פי החוק תביא לריקון החוק מתוכנו", כתב השופט והוסיף כי "אין דחיית הערר מפחיתה מעוצמת הסבל והכאב שחוו יהודי מרוקו באותה תקופה היסטורית, אין ספק בדבר הסבל שעברה קהילת יהודי מרוקו ואף היום אנו רואים שקולות רבים מדגישים ומעלים את "הקול האילם", אולם לא כל רדיפה לכל יהודי בכל מקום נכנסת תחת כנפי חוק נכי רדיפות הנאצים".
הערר נדחה ללא צו להוצאות. את העוררים יצגו עוה"ד דוד ידיד, דורון עצמון ואח' וכן עו"ד א. קידר.
