חדשות

בית משפט השלום קיבל את תביעתו של לקוח נגד עו"ד שטיפל עבורו בהליכים הנוגעים לתאונת דרכים שעבר. נקבע, כי חתימתו של הלקוח על השיק הבנקאי שהעבירה לטובתו מבטחת הרכב הפוגע זויפה, וכי הוכח שהוא לא קיבל לידיו את השיק ומי שפדה אותו היה חלפן כספים שלעוה"ד היה סכסוך כספי עמו

הנתבע, עו"ד במקצועו, ייצג את התובע בהליכים משפטיים הקשורים בנזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים. ההליכים הסתיימו בהסדר פשרה עם המבטחת של הרכב הפוגע, שבמסגרתו סוכם על פיצויים בסך 95,000 שקל. כתנאי לקבלת הפיצוי, שלחה חברת הביטוח 'כתב קבלה וויתור' לחתימת התובע לשם שחרור כספי הפיצויים לידיו.

בתביעה שהגיש נגד עוה"ד לבית משפט השלום בנצרת, טען התובע כי עוה"ד קיבל עוד בשנת 2009 את כספי הפיצויים באמצעות שיק המשוך על שם התובע מאת חברת הביטוח, והפקיד אותו בחשבונו בלא שיידע אותו בדבר קבלת הכספים. לאחר מכן, לטענת התובע, הוציא עוה"ד שיק בנקאי על שם התובע, זייף את חתימתו על גבי השיק והעבירו לחלפן כספים ומלווה בריבית במסגרת עסקת ניכיון שיקים, וזה האחרון חתם על השיק בחתימת ידו ופדה אותו במזומן. לטענת התובע, עוה"ד עשה שימוש שלא כדין בכספי לקוחו על מנת לסלק את חובותיו לחלפן הכספים וזאת על רקע סכסוך כספי שניטש ביניהם.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

טענת ההגנה המרכזית של עוה"ד הייתה כי הכספים הועברו אל התובע בשיק בנקאי ע"ס 95 אלף שקל, לאחר שהאחרון חתם על שטר סילוק, ולאחר מכן שילם לו את שכר טרחתו. ארבע שנים לאחר העברת הכספים, לטענת עוה"ד, הגיע התובע למשרדו והעלה בפניו החשד כי סכום הפשרה עלה על סכום הפיצויים שהועבר אליו בפועל. בחלוף ארבע שנים נוספות פנה אליו התובע בשנית, באמצעות עורך דין מטעמו, בדרישה לקבל כספי הפיצויים שכבר הועברו אליו זה מזמן.

השופטת הבכירה-שאדן נאשף-אבו אחמד קיבלה את התביעה במלואה לאחר שקבעה כי לא הוכח שכספי הפיצויים הועברו ע"י עורך הדין ללקוחו. השופטת התייחסה לחוות דעת המומחה שמונה מטעם ביהמ"ש בתחום הגרפולוגי על מנת לבחון את החתימה על השיק הבנקאי, וציינה כי חוות הדעת באה וחיזקה את גרסת התובע לפיה החתימה על השיק הנחזית כחתימתו, אינה חתימתו. כפועל יוצא מכך, נקבע, מתבקשת המסקנה כי התובע לא קיבל לידיו את השיק לידיו וכי מי שפדה את השיק הנ"ל היה צד שלישי, שהוכח כי בינו לבין עוה"ד לא רק שהייתה היכרות מוקדמת אלא אף סכסוך כספי שגלש לפסים אחרים בתקופה הרלוונטית של העברת השיק מחברת הביטוח אל עוה"ד.

עוד לדברי השופטת, מומחה ביהמ"ש נחקר באריכות במסגרת חקירה נגדית ולא עלה בידי עוה"ד להראות ולשכנע מדוע אין לקבל את מסקנות המומחה שבחוות דעתו ביחס לאוטנטיות החתימה. בעניין זה הזכירה השופטת כי מינוי מומחה מטעם בית המשפט היא פרקטיקה ידועה ומקובלת וכי לפי ההלכה סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. במקרה זה שוכנעה השופטת לקבל את מסקנותיו של המומחה שנראו בעיניה סבירות ונכונות, בעיקר נוכח הסבריו שהותירו רושם מהימן והגיוני, ולא מצאה בסיכומיו של עוה"ד עילה המצדיקה סטייה מחוות דעת זו. על כן, נקבע כי החתימה המתנוססת על השיק הבנקאי שבמחלוקת, אינה חתימתו של התובע ובכך מדובר בחתימה מזויפת בסבירות גבוהה.

מכאן, פנתה השופטת לבחון האם הכספים מחברת הביטוח הועברו מעוה"ד אל התובע או שמא מעולם לא נמסרו לו. לדעת השופטת, התובע הצליח להוכיח את גרסתו לפיה כספי הפיצוי לא הועברו אליו ואין כל ראיה ישירה או נסיבתית המוכיחה את גרסת עוה"ד לפיה הכספים הועברו על ידו לתובע וכי האחרון קיבל אותם לידיו. עוד ציינה השופטת כי התרשמה שהתובע הוא אדם פשוט מן היישוב שסמך כי עורך דינו יעביר לו את הכספים המגיעים לו, כפי שהובטח על ידו, ולא אדם שמעליל על מי שהעניק לו ייצוג משפטי, ולכן היה נכון להמתין בסבלנות לקבלת הפיצויים עד שהבין כי נפל פגם בהתנהלות עורך דינו.

עוד הזכירה השופטת כי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין עוסקים בין היתר בניהול כספי הלקוח ע"י עורך הדין, וקובעים חובה אתית המוטלת על עורך הדין לא לעכב כספי הלקוח. קל וחומר, שמוטלת עליו החובה לדווח ללקוחו על הימצאות הכספים אצלו. במקרה זה הוכח, לדברי השופטת, כי עוה"ד הפר את החובה הנ"ל על שני רבדיה - לדווח תחילה על קבלת הכספים ולאחר מכן להעבירם ללקוחו. עוד ציינה השופטת כי הוכח שהשיק הוסב לידי גורם שלישי ומכאן נותר עול ההוכחה מוטל על שכמו של עוה"ד, כמי שמחזקתו ורשותו יצא השיק. לדעת השופטת, מדובר בסכום פיצוי בלתי מבוטל ואין לצאת ידי חובה בהנפקת אותו שיק בנקאי על מנת להוות אסמכתא להעברת הכספים לידי הלקוח ודרושה אסמכתא נוספת מעבר לכך. במקרה זה, עוה"ד אינו חולק כי קיבל את שיק הפיצויים מחברת הביטוח כפיקדון לידיו, ולראיה הנפיק חשבונית כספי פיקדון. הוא גם אינו חולק כי השיק נפרע שלא על ידי הלקוח אליו מוען, ועל מנת לקבל את טענתו כי השיק אכן נפרע לטובת הלקוח על ידי אותו צד שלישי, היה עליו להניח תשתית ראייתי מספקת להוכחתה, דבר שלא נעשה בנסיבות העניין.

לבסוף קבעה השופטת כי אין בהעדר תיעוד בדבר פניית התובע אל עוה"ד עובר לשנת 2013, במהלכה החלה התכתבות של התובע מול חברת הביטוח ומול עוה"ד, על מנת להביא לדחיית התביעה מנימוק זה בלבד. זאת, שכן מאז גילוי דבר הפשרה וקבלת הפיצויים באופן עצמאי ע"י התובע מחברת הביטוח, שלטענתו התרחש בשנת 2011, ועד למועד בו החל לפעול למיצוי זכויותיו באמצעות עו"ד מטעמו בשנת 2013, היו גם פניות טלפוניות אל עוה"ד ישירות ואין מדובר בנסיבה קיצונית שמטה את הכף לכיוון דחיית התביעה מטעם זה בלבד.

התביעה התקבלה במלואה. עוה"ד ישלם לתובע סך של 119,609 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 27,000 שקל.

ת"א 42587-04-14