בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתו של מנהל לוגיסטי בחברה, שטען כי יחס משפיל מהממונים שלו גרם לו לתחלואה נפשית ולדיכאון. בתביעתו, עתר העובד להכיר בו כנפגע עבודה לצורך קבלת דמי ביטוח לאומי. ביה"ד: לא עלה בידי העובד להוכיח כי התרחש אירוע מיוחד או חריג בעבודתו הקשורים למצבו הנפשי והוא לא הצביע על אירוע ספציפי של נטילת סמכויות ויחס משפיל כלפיו
התובע הועסק כמנהל לוגיסטי בחברה במשך 21 שנה. במסגרת עבודתו, היה התובע אחראי, בין היתר, על שלושה מחסנים, העברת סחורה לחנויות המשווקים, שחרור סחורה ממכס, בדיקת מלאים וניהול שוטף של העסק.
בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, טען התובע כי במהלך עבודתו בחברה אירעו לו שלושה אירועים חריגים שגרמו לו לפגיעה נפשית, ולכן יש להכיר באירועים אלו כתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. לשיטתו, הרקע לאירועים הוא מינוי של מנכ"ל חדש לחברה, שממועד מינויו היחס כלפיו הפך מזלזל ומשפיל. בין היתר טען התובע לנטילת סמכויות עבודה ממנו ויחס מזלזל כלפיו וגיוסם של שני מחסנאים מאחורי גבו.
עוד טען כי באחד הימים הגיעו שני עובדים לביתו ונטלו מסך טלוויזיה שקיבל במתנה, לטענתו, מהחברה. מספר חודשים לאחר מכן, לטענת התובע, הבעלים של החברה והממונה הישיר שלו נכנס למחסן בו שהה ואמר לו בגסות "צא מפה, עוף מפה". בעקבות האירוע חש התובע מושפל לטענתו, ונסע לחדר מיון שם הלין על כאבים בחזה. לדבריו, יום קודם לאירוע השלישי הוא פנה לרופא משפחה וניתנה לו הפניה לחדר מיון בנימוק "בלחץ רב. לפני מספר ימים מיחושי חזה". לאחר הפניה לבית החולים טופל התובע בקהילה, והומלץ לו ליטול טיפול תרופתי.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בהמשך, החל התובע טיפול פסיכיאטרי ואובחן כסובל מ"דיכאון חמור". מספר חודשים אחר כך, נקבע ע"י רופא תעסוקתי כי התובע "במצבו הרפואי הנוכחי אינו כשיר להמשיך לעבוד בעיסוק" ונקבעה לו ע"י הביטוח הלאומי דרגת אי כושר של 100%. במקביל, פוטר התובע מעבודתו בחברה.
התביעה שהגיש התובע לביטוח הלאומי להכרה בפגיעתו הנפשית כתאונת עבודה נדחתה בנימוק שלא הוכח קיום אירוע תאונתי/אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו אשר הביאו למצב נפשי. עוד נטען כי מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין המחלה לבין תנאי עבודתו של התובע וכי מחלתו התפתחה על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי העבודה.
השופטת חופית גרשון-יזרעאלי דחתה את התביעה. לשיטתה, הראיות בתיק אינן תומכות בגרסתו של התובע אשר להתרחשות האירועים החריגים להם טען ולאופן התרחשותם. כך, ברישומים רפואיים של רופאת המשפחה של התובע מהיום שקדם לאירוע השלישי נכתב כי התובע סובל מלחץ ומיחושים בחזה "לפני מספר ימים", אולם לא הייתה כל התייחסויות לאירוע חריג בעבודה. גם התובע, כשנשאל בהקשר זה במסגרת ההודעה שהגיש לביטוח הלאומי, לא נתן כל הסבר המניח את הדעת לפנייתו יום קודם לבדיקה רפואית ולהיעדר תלונות הנוגעות לעבודתו.
אף בעדותה של רעיית התובע לא נמצא הסבר סביר לכך שהתובע פנה לרופאת המשפחה עוד קודם לאירוע החריג הנטען, ולכך שאין כל התייחסות לעבודה ברישומי רופאת המשפחה. בעניין זה טענה האישה כי היו "בלחץ" ולא חשבו שיש להזכיר את האירועים הקשורים לעבודת התובע, אולם לדעת השופטת, הגיונם של דברים הוא שכל מטופל הנזקק לשירותי רפואה דחופה מצוי תחת לחץ והדבר אינו מונע ממנו למסור את העובדות הרלוונטיות, ולו בתמצית, על מנת שיזכה בטיפול רפואי נכון.
השופטת התייחסה גם לרישומי הפסיכיאטרית אצלה טופל התובע, מהם עלה כי מצבו הנפשי החל להתדרדר כבר מספר חודשים קודם לאירועים הנטענים. כך, נכתב ברישומים, כי "לפני כחצי שנה השתנו דברים בעבודה הגיע מנכ"ל חדש והרגיש שהוא יורד בחשיבותו בעבודתו, היה מאוד מוטרד הופיעו מחשבות על העסק הפרעות שינה, הפרעות בתאבון, ירידה במשקל, מצב רוח מאוד ירוד". בנוסף ציינה השופטת כי גם ברישומים הרפואיים מבית החולים לא אוזכר כל אירוע הנוגע בעבודת התובע, בפרט אירוע חריג או מיוחד שאירע אותו יום.
לכלל האמור, הוסיפה השופטת כי בגרסת התובע לעניין המועד בו החל לחוש כאבים בחזה התגלו סתירות מהותיות וכי לא היה אזכור לאירוע חריג בעבודה בטפסי התביעה שהגיש לביטוח הלאומי. התובע אף לא ציין בטופס את מועד מסירת ההודעה למעסיק על אודות הפגיעה בעבודה ואין הצהרה של המעסיק המתייחסת לאירוע ספציפי חריג בעבודה. עוד ציינה השופטת כי התובע מסר שתי גרסאות עובדתיות שונות - האחת, כי חלה ובעקבות זאת תפקודו ירד וניטלו ממנו סמכויות. השנייה, כי פגעו בו בעבודתו ונטלו ממנו סמכויות והדבר גרם למחלתו. יתרה מכך, בהודעתו שלל התובע אירוע ספציפי שהתרחש בעבודה שגרם למצבו וטען כי "לא היה משהו ספציפי".
מעבר לכך התרשמה השופטת כי לא הוכח יחס משפיל ומבזה כלפי התובע בגיוס עובדים חדשים ולא הוכח אירוע חריג שאירע לו ביום בו פנה לחדר המיון. בעניין זה, סברה השופטת כי עדותו של בעל החברה והממונה הישיר של התובע הייתה מהימנה ומשכנעת וסתרה את גרסת התובע אשר לאירוע חריג בעבודה ואשר ליחס משפיל כלפיו מצד הממונים. גם הודעתו של המנהל בביטוח הלאומי הייתה עקבית והתיישבה עם עדותו בבית המשפט, והוא תיאר מערכת יחסים חברית בינו לבין התובע והביע כלפיו הערכה. מן ההודעה אף עלה כי המנהל ויתר העובדים כיבדו את התובע וניסו לסייע לו עקב מצבו הבריאותי.
עוד ציינה השופטת כי המנהל אמנם אישר בעדותו שגויסו עובדי מחסן נוספים, אולם הוא הכחיש שבעקבות גיוסם נשללו מהתובע סמכויות, והסביר כי תפקודו של התובע ירד והעובדים ניסו לסייע לו בביצוע מטלות. "ייתכן שהתובע פירש את העזרה של חבריו לעבודה כצמצום סמכויותיו", כתב השופטת, "אולם לא הוכח שהדבר נעשה תוך יחס מבזה ומשפיל". בנוסף נקבע כי לא הוכח שמנהלו של התובע השתמש כלפיו בביטויים "עוף מפה" ו"צא מפה", ועדותה של אשת התובע בהקשר זה הייתה עדות שמיעה, ואין לייחס לה כל משקל.
לאור כל האמור, לא עלה בידי התובע להוכיח כי התרחש אירוע מיוחד או חריג בעבודתו הקשורים למצבו הנפשי והוא לא הצביע על אירוע ספציפי של נטילת סמכויות ויחס משפיל כלפיו מצד הממונים. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד איתן ליברמן מהלשכה לסיוע משפטי. הביטוח הלאומי יוצג ע"י עו"ד רונית סגל.
