אדם שנפל מהחלון בבניין עיריית שפרעם לאחר שהמון זועם התפרץ לישיבה שאותה סיקר, תבע את העירייה אך ביהמ"ש קבע כי לא הוכיח את נסיבות פגיעתו. בית המשפט המחוזי הפך את הפסיקה וקבע כי על רקע נושא הישיבה – הרגעת הרוחות הסוערות ששררו אותה עת בעיר – חובה היה על העירייה לצפות שאירועים אלימים יקרו ולנקוט באמצעים למנעם
המערער הגיש לבית משפט השלום תביעת נזקי גוף שלטענתו נגרמו לו בעת ששהה בבניין עיריית שפרעם וסיקר ישיבת חירום שנערכה שם. לטענתו, במהלך הישיבה, שנועדה להרגיע את הרוחות הסוערות שהיו באותה עת בעיר, פרץ קהל לאולם הישיבות והוא נס על נפשו ונפל מהקומה השנייה. כתוצאה מכך, נפגע המערער ונקבעו לו אחוזי נכות.
בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי התאונה אירעה בנסיבות שתוארו על ידו ובפרט לא הוכיח את סיבת נפילתו והנסיבות שגרמו לכך. בבחינה של למעלה מן הנדרש, נדרשה השופטת לשאלת האחריות וקבעה כי גם אם היה מוכיח המערער את נסיבות התאונה, הרי שאין אחריות לעירייה, באשר לא חלה עליה חובת זהירות קונקרטית. זאת, לדעת השופטת, כיוון שלא הוכח כי העיריה יכולה הייתה לצפות שהמון זועם יתפרע בבניין העיריה ויתקוף את הנוכחים בישיבה.
על דחיית תביעתו הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי שהופנה נגד קביעת בית משפט השלום לפיה לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. לטעמו, גרסתו למאורעות שאירעו טרם הנפילה ולנסיבות הנפילה הייתה ברורה, וכי נוכח האווירה הקשה ששררה בעיר על רקע המתח הבין עדתי, שומה היה על העיריה לצפות את אירועי האלימות, ושומה היה עליה לנקוט באמצעים סבירים למניעתם. כך, נטען, לו היו מוצבים מאבטחים היה האירוע נמנע, וקביעת שופטת השלום שמאבטחים או שומרים נוספים לא היו מונעים את אירועי האלימות, הינה קביעה מטעה. עוד טען המערער, כי לו היה מעקה תקני על אדן החלון שממנו נפל, הייתה נפילתו נמנעת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט אשר קולה, אליו הצטרפו השופטים דני צרפתי ועירית הוד, קבע כי דין הערעור להתקבל. נקבע, כי המערער הוכיח שהיה המון רב שפרץ למבנה העיריה ושהוא נפל כתוצאה מהדחיפות ומהפחד שנלוו לכך. עוד נקבע כי בית משפט השלום כלל לא התמודד עם טענת המערער שלא היה מעקה או מעקה תקני בחלון שממנו נפל/הופל. לדברי השופט קולה, ככל שאכן מדובר היה בחלון שהמעקה בו לא תקני, האחריות לנזק שנגרם כתוצאה מכך מוטלת על העירייה והמבטחת שלה, אלא שעניין זה, כאמור, לא נבדק כדבעי בבית משפט השלום.
אשר לשאלת האחריות, ציין השופט כי כל המצהירים העידו מפורשות שישיבת החירום כונסה על רקע מהומות בין עדתיות בעיר ולכן בנסיבות אלו, חובה היה על העיריה לצפות שאירועים אלימים יקרו, וחובה היה עליה לנקוט באמצעים סבירים אשר יקדמו את פני הרעה. הובהר, כי אין מדובר בקביעה לפיה היה על העיריה לצאת מגדרה ולהזמין עשרות שוטרים או מאבטחים, וכי נוכחות קצין בטחון ומספר מצומצם של מאבטחים יכול שהייתה מועילה.
עוד צוין כי הגם שהעירייה עצמה היא מקום סגור, הרי שבהינתן הרקע לכינוסה של הישיבה המיוחדת ובהינתן המהומות הרבות והפרות הסדר, הרי שבהחלט באותה נקודת זמן, מדובר היה באפשרות קרובה או צפויה שהמהומות יגלשו לתוך אולם הישיבות. כך, אין גם חשיבות לטענת העיריה והמבטחת שמעולם קודם לכן אירע מקרה דומה. הוזכר, כי בתקופה הרלוונטית היו אירועי אלימות רבים וחריגים, ואין נפקא מינה אם אלו התרחשו ברחבי העיר או גלשו לאחר מכן גם לאולם העירייה. לסיכום נקודה זו, נקבע כי העיריה וראשיה צריכים היו להיות מודעים לאפשרות שהמון מוסת (מצד דתי זה או אחר) יסלים את האירועים ויפרוץ דווקא לתוך ישיבה שנועדה להרגיע את הרוחות.
לכלל האמור הוסיף השופט קולה כי בשנים האחרונות קיימת נטייה הולכת וגוברת בפסיקת בית המשפט העליון, לעבור מהמודל המסורתי של בחינת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית ורק אח"כ בחינת שאלת ההתרשלות, למודל הבוחן תחילה, את ההתרשלות עצמה. לדעת השופט, כל מי שעיניו בראשו יכול היה וצריך היה לצפות שאי הצבת מאבטחים בישיבה, על רקע המתיחות שבעיר, עלולה לגרום לכך שתהיה התפרצות של מי מהפורעים שאינם מעוניינים בהשבת השקט והסדר על כנו. בנוסף, אדם סביר יכול וצריך היה לצפות שהתפרצות שכזו, כאשר תבוא, וללא נוכחות אנשי אבטחה, יכולה לגרום למהומה, לדחיפות ולנזקי גוף כאלה ואחרים. משכך, וכעניין של מדיניות משפטית, קבע השופט כי מוטלת הייתה החובה על העירייה לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע או לצמצם נזק אפשרי.
לסיכום, הערעור התקבל באופן שפסק דינו של בית משפט השלום יבוטל ויקבע כי המערער הוכיח את נסיבות נפילתו וכי האחריות לכך חלה על העירייה וחברת הביטוח שלה. כפועל יוצא, יוחזר התיק לבית משפט השלום שיקבע האם יש להשית על המערער אשם תורם ומה שיעורו של זה וכן לקבוע את גובה הנזק שנגרם לו. בנוסף, עליו לתת דעתו גם לשאלת העדר המעקה התקני וזאת בהסתמך על החומר המצוי לפניו.
