בית המשפט העליון דחה את ערעורה של הסניגוריה הציבורית, על החלטה שלא לאפשר לה להשתחרר מייצוגו של עו"ד צבי זר, אחד הנאשמים בפרשת "הטרור הרשתי". השופט גרוסקופף: "לנאשם הזכות לומר את דברו, ובעניינים מסוימים אף מסורה לו זכות המילה האחרונה"
באפריל 2017 הוגש כתב אישום נגד לורי שם טוב, מוטי לייבל ועו"ד צבי זר הכולל מעל 90 אישומים במה שכונה פרשת "הטרור הרשתי". לפי פרטי כתב האישום, הנאשמים הפעילו מערך אתרי אינטרנט ודפים ברשת החברתית פייסבוק, בהם פרסמו באופן קבוע ושיטתי תכנים קשים ובוטים נגד עובדי ציבור, ובהמשך גם נגד אחרים שאינם עובדי ציבור, שהיו מעורבים בצורה כזו או אחרת, בהליכים שעניינם הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם ובהליכים הנוגעים למשמורת ילדים המנוהלים במערכת הרווחה ובבתי המשפט.
בכך, על פי כתב האישום, קשרו יחד הנאשמים קשר לבצע עבירות פליליות שונות נגד גורמי רווחה, גורמי מערכת המשפט וגורמים נוספים, שעניינן פגיעה בפרטיות, הפרת צווי איסור פרסום, העלבת עובדי ציבור, זילות בית המשפט, ואף הטרדות מיניות. כמו כן, השלושה נאשמים שפגעו בטובת הקטינים המטופלים במערכות הרווחה והמשפט, בכך שפרסמו את פרטיהם החסויים, תמונותיהם, ואף את פרטיהן של משפחות אומנות ומשפחות מאמצות, והכל במטרה לחבל בהליכי האימוץ של אותם קטינים.
סמוך להגשת כתב האישום, הורה בית המשפט המחוזי על ייצוג שלושת הנאשמים על ידי הסנגוריה הציבורית. לאחר מספר חודשים פנה הנאשם צבי זר אל הסנגוריה והודיע כי אינו מעוניין שעורך הדין שמונה לו ימשיך לייצגו והוא מבקש להחליפו. למרות שסברה שעוה"ד ביצע תפקידו נאמנה, נעתרה הסנגוריה לבקשה, לנוכח מורכבות התיק ומתוך תקווה שזר יחדל מהגשת בקשות באופן עצמאי וישכיל לנצל את החלפת הייצוג.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
נוכח האמור קיבלה על עצמה עורכת דין אחרת את הייצוג בתיק מטעם הסנגוריה ובהמשך מונה סנגור נוסף לצוות ההגנה של זר. מספר חודשים לאחר מכן, הגיש עוה"ד הנוסף בקשה לשחרורו מהייצוג, לאור מחלוקות מקצועיות מהותיות שנתגלעו בינו לבין מר זר, אשר לטענת עוה"ד בניה מבקש לנהל את הגנתו בנפרד מסנגוריו. לאור הקשיים האמורים, וכן בעקבות קשיים נוספים הנוגעים לאינטנסיביות בסדר הזמנים של המשפט, שדרשו התמסרות מלאה לייצוג בתיק, מינתה הסנגוריה עורכת דין אחרת במקומו. במקביל, הגישה הסנגוריה בקשה לשחררה מייצוגו של זר.
לטענת הסנגוריה, זר פועל באופן עקבי במקביל לסנגוריו תוך שהוא מנהל למעשה באופן עצמאי לחלוטין קו הגנה שונה, בניגוד להמלצותיהם. הדבר בא לידי ביטוי, כך נטען, בכך שהוא מגיש באופן עצמאי בקשות לבית המשפט, מחזיק בדעה שאם לא יידונו כל טענותיו כפי שהן, לא תהיה הגנתו ראויה, ולמעשה מבקש להחזיק בהגה המשפטי כשתפקיד הסנגורים הוא להיענות לכל דרישותיו או גחמותיו. זר מצדו, הפנה את עיקר טענותיו לגבי המשאבים הכספיים שהסנגוריה מקצה לטובת התיק, וחוסר האמון שנוצר בעקבות הבקשה להשתחרר מייצוגו, ולא לגבי מקצועיות הסנגוריות שמונו לו. עוד ציין בהקשר זה כי אחת הסנגוריות ציינה לפניו שהסנגוריה טרם הסדירה את שכר הטרחה שלה, מה שמביא, לטענתו, לפגיעה באיכות הייצוג המתקבל.
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הסנגוריה לשחרור מייצוג, בנימוק שמדובר במשפט מורכב, ומעבר למחלוקות העובדתיות הקיימות, ישנן גם מחלוקות משפטיות משמעותיות וסוגיות חוקתיות הנוגעות לחופש הביטוי שיש להידרש אליהן. צוין כי גם אם קיימות מחלוקות בין מר זר לבין סנגוריו, היקפו של התיק ומורכבותו מחייבות עשיית מאמץ עליון לגשר עליהן כך שייצוגו יימשך. עוד הוסיף בית המשפט כי ישנה חשיבות לכך שזר מעוניין בייצוג הסנגוריה, גם אם בפועל לטעמו עליה לנהוג לפי דרכו המשפטית. באשר לבקשות העצמאיות שמגיש זר, קבע בית המשפט כי אלו לא יתבררו בפני בית המשפט אלא אם יוגשו על ידי הסנגוריה, למעט 3 בקשות בחודש שיוכל זר להגיש בעצמו. על החלטה זו הגישה הסנגוריה ערעור לבית המשפט העליון.
השופטים גרוסקופף, פוגלמן וברון דחו את הערעור. בראשית הדברים עמד השופט גרוסקופף על חשיבותו של הייצוג המשפטי להבטחת זכויות הנאשם להליך פלילי הוגן: "כל מי שנטל חלק בהליך פלילי, בין כצד להליך ובין כמתבונן", כתב השופט, "יתרשם על נקלה כי האפשרות לנהל הליך פלילי כהלכתו, תוך שמירה על זכויות החשוד במלואן, מחייבת שהגנתו של החשוד או הנאשם לא תהיה נתונה בידו בלבד, אלא שיוכל להסתייע לצורך פריסת הגנתו באיש מקצוע, הבקי ברזי המשפט, והפועל לטובת עניינו, בנאמנות ובמסירות, לפי מיטב הבנתו המקצועית, ובכפוף להוראות הדין".
"שיתוף פעולה של נאשם עם סנגורו אין משמעו כי על הנאשם לקבל כל עצה של הסנגור"
עוד ציין גרוסקופף כי הקמת הסנגוריה הציבורית היוותה מהפכה של ממש במשפט הפלילי הישראלי, שכן אם עד לאותו מועד הייתה הזכות לייצוג משפטי בהליך פלילי בגדר "אידאה" שבמקרים רבים נותרה בלתי ממומשת, הרי שבעקבות החוק קרמה האידאה עור וגידים, והפכה לאבן מסד בשאיפה להבטיח לכל חשוד, עצור, נאשם או נידון, שחירותו צפויה להיפגע, הליך פלילי ראוי והוגן. יחד עם זאת, עדיין יתכנו מקרים פרטניים בהם מקשה המציאות על הגשמת עקרונות אלו. בעניין זה, נקבעו בחוק הסנגוריה הציבורית כללים להפסקת ייצוג, המחייבים לצורך כך הן קבלת אישור מהסנגור הציבורי המחוזי והן קבלת רשות בית המשפט. במקרה זה, הסנגור המחוזי הוא המבקש את שחרור הייצוג ולכן נשאלת השאלה האם יש להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להעניק רשות לשחרור.
מתקנות הסנגוריה, למד השופט גרוסקופף כי קיימות ארבע סיבות שונות היכולות לאפשר שחרור הסנגוריה מייצוג: א. חדלה להתקיים הזכאות לייצוג; ב. המינוי הושג שלא כדין; ג. סירוב לשתף פעולה עם הסנגור הציבורי; ד. חילוקי דעות הפוגעים באפשרות לתת ייצוג נאות. במקרה זה, נקבע, לא מתקיימים שני הטעמים הראשונים שכן לזר הייתה ויש זכאות לייצוג בשים לב לחומרת האישומים נגדו, ואין כל טענה כי מינוי הסנגוריה הציבורית לטפל בעניינו נעשה שלא כדין.
אשר לטעמים האחרים, ציין גרוסקופף כי החלופה של סירוב לשתף פעולה עם הסנגוריה פורשה על ידי בית המשפט העליון בצורה צרה, כמתייחסת למקרים חריגים בלבד שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עמם. לדעת גרוסקופף, הדברים שאמר זר לגבי המשאבים הכספיים שהקצתה הסנגוריה לטיפול בעניינו וחוסר האמון שהוא חש כלפי הסנגוריה לא נאמרו מן הפה אל החוץ: "אכן, מר זר אינו שבע רצון באופן מלא מהייצוג הניתן לו ומחזיק בדעות משל עצמו ביחס לאופן בו יש לייצג את עניינו", כתב גרוסקופף. "ואולם, שיתוף פעולה של נאשם עם סנגורו אין משמעו כי על הנאשם לקבל כל עצה של הסנגור, ולומר אמן אחר כל המלצותיו. עמדת הסנגור כבודה במקומה מונח, ולרוב טוב יעשה נאשם אם ישמע לה. ואולם, בסופו של דבר, הסנגור מנהל את הגנת הנאשם, ולא את הגנתו שלו. מכאן שלנאשם הזכות לומר את דברו, ובעניינים מסוימים אף מסורה לו זכות המילה האחרונה. כך, למשל, גם אם הסנגור סבור כי על הנאשם להודות בעניין זה או אחר, לא ניתן לכפות על הנאשם לקבל את עצת הסנגור, ואם הוא מסרב לעשות כן, אין לראות בכך משום סירוב לשתף פעולה עם הסנגוריה הציבורית".
גם החלופה הנותרת, של הפסקת ייצוג מחמת "חילוקי דעות הפוגעים באפשרות לתת ייצוג נאות", מעוררת לדעת גרוסקופף קושי לא מבוטל. ראשית, אין היא נזכרת בחוק הסנגוריה הציבורית ובחוק סדר הדין הפלילי אלא הוספה בתקנות בלבד. שנית, לא הוצג ולו מקרה אחד בו אושר שחרור הסנגוריה מייצוג מטעם זה. כמו כן, לדעת גרוסקופף, שימוש בחלופה זו עלול ליצור התנגשות בין שתי זכויות העומדות לנאשם ולהטיל עליו חובה לבחור ביניהן: זכותו לייצוג ומאידך זכותו לבחור את קו הגנתו. בשל הקשיים הללו, סבר השופט, ניתן לטעון שאין להכיר בכלל בקיומה של חלופה זו אלא כשהיא עולה לכדי סירוב מוחלט לשתף פעולה עם הסנגוריה, ומכל מקום אף אם ניתן לראותה כעומדת בפני עצמה, יש לפרשה בצמצום רב.
במקרה זה, הזכיר השופט כי נגד זר הוגש כתב אישום עב כרס הכולל בתוכו עבירות רבות וקשות, ולכן כדי להבטיח את זכויותיו יש להותיר את הייצוג על כנו. עוד העיר כי למרות שזר הוא בעל השכלה משפטית, אין בעובדה זו ובבקיאותו בתיק כדי להקנות לו את היכולת לייצג את עצמו בצורה מיטבית, וכפי שציין בית המשפט המחוזי - הבקשות שהגיש באופן עצמאי מעידות על כך שהוא זקוק להדרכה והכוונה משפטית וזאת בשל כך שתחום התמחותו המקצועי אינו המשפט הפלילי. יתרה מכך, גם אם הייתה לו התמחות מקצועית מתאימה, אין זה תרחיש רצוי שאדם ייצג את עצמו בהליך פלילי, בוודאי כשמדובר בכתב אישום מורכב, הנושא אפשרות לעונש מאסר בפועל. זאת ועוד, לנאשם בהליך פלילי ישנה מעורבות אישית רגשית גדולה בהליכים בעניינו, ולכן נוכחות סנגור, ה"מנותק רגשית" ומסוגל להביט על הדברים באופן מקצועי ואובייקטיבי, היא משמעותית ביותר. נוכח האמור, קבע השופט גרוסקופף, כי אף שהתנהלותו של זר מערימה קשיים לא מבוטלים על הסנגוריה - אין מקום, להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר לה להשתחרר מייצוגו.
