בית משפט השלום חייב בעל בית לפצות שוכרים לאחר שפרסם נגדם מכתב מכפיש לשורת גורמים על רקע רצונם לעזוב את הנכס מוקדם. במסגרת המכתב, ייחס לשוכרים בין היתר ביצוע הונאה כלפיו, הפרה חד צדדית של החוזה והותרת חוב כספי בגין דמי שכירות ונזקים במושכר
התובעים שכרו מהנתבע נכס והתגוררו בו קרוב לשלוש שנים. תחילה שררה בין הצדדים מערכת יחסים טובה ותקינה, אך בשלב מסוים התחילו עבודות בניה בסמוך לנכס שהפריעו את מנוחת התובעים ולפיכך היו מעוניינים לעזוב את הנכס לפני תום תקופת השכירות. לטענת התובעים, בחוזה השכירות לא נכלל סעיף המתייחס לעזיבה מוקדמת של השוכרים, אך הנתבע הסכים לכך. חרף הסיכום האמור, מימש הנתבע את שיק הביטחון שנמסר לו ע"י התובעים ללא כל סיבה או התראה מראש, ובעקבות זאת נקטו אלו בהליך משפטי נגדו בבית המשפט לתביעות קטנות.
בסמוך למועד עזיבת הנכס, החלה לטענת התובעים מסכת התכתבויות עם בעל הבית, שכללה שליחת הודעות אלקטרוניות מאיימות על ידו וכן שליחת מכתבים הכוללים הוצאת דיבה אודותיהם למספר רב של נמענים, וביניהם בעל הבית החדש של הנכס בו עברו להתגורר, מנהל בית ספר, פיקוח מחוז צפון, משרד החינוך, הסתדרות המורים, עיריית נהריה, ועוד.
בין היתר, ייחס בעל הבית לתובעים במכתב ביצוע הונאה כלפיו, הפרה חד צדדית של חוזה השכירות והותרת חוב כספי בגין דמי שכירות ונזקים במושכר. עוד ציין במכתבו כי "קדמה להתנהלותם הנלוזה מזימה שחרשו להסתיר ממני את כוונתם לצאת לפני תם המועד" וכן על כך ש"הם שבחוצפה ובתאוות בצע תבעו אותי", תוך פירוט התנהגות התובעת כלפיו לאחר תום הדיון בביהמ"ש לתביעות קטנות. את המכתב חתם הנתבע במילים "התפרעותה ברחוב שברה אותי והביאה אותי ליידע אתכם על מעלליהם והתנהגותם של שניים אלו. נכבדי, מידי ערב אנו ישובים ונינוחים בכורסותינו ששים למשמע החדשות להפנות אצבע אל "הם" "והם". הם לא בסדר; אנחנו - כולנו טלית שכולה תכלת. ובכן, על "אנחנו" שכאלו דיווחתי לך. משום שהמצפון דורש שגם את זאת תדע על הנפשות האמונות על החינוך אותו מקבלים ילדם אצלכם".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת התובעים תוכנו של המכתב הוא חמור, מוציא את דיבתם רעה ואף גורם וממשיך לגרום נזק לשמם הטוב באזור נהריה וסביבותיה שאינו אזור גדול, מה גם והמצוין במכתב בכללותו והפצתו לגורמים שהתובעים מתפרנסים מהם, מהווה רמיסת כבודם כאנשי חינוך. נוכח האמור, הגישו נגד הנתבע תביעה כספית לבית משפט השלום בעכו.
השופט ג'מיל נאסר קיבל את התביעה וחייב את הנתבע בפיצוי בסך 20 אלף שקל. לדעת השופט, האדם הסביר המובא לידיעתו פרסום בדבר הפרה יסודית של חוזה שכירות ע"י שני שוכרים, תוך הותרת חוב דמי שכירות כלפי בעל הנכס, חובות לרשויות ונזקים למושכר - יש בכך משום פוטנציאל לגיבוש דעה שלילית אודותיהם ואף להביא להשפלתם או לעשותם ללעג או לבוז בעיני הבריות, וכן עלול לגרום לכך שבני אדם יתרחקו מהם או יימנעו מלהיפגש עימם. הדבר נכון ביתר שאת, כאשר מדובר באנשי חינוך העובדים לפרנסתם בחינוך ילדים ובאזור שהינו מצומצם יחסית אשר "כולם מכירים את כולם".
עוד קבע השופט כי בפרסום לפיו התובעים הונו את הנתבע כספית יש משום הטלת דופי ביושרם ותדמיתם בעיני הציבור כדמות חינוכית-ציבורית, ואף להביא לפגיעה במשרתם הציבורית, בעסקיהם הפרטיים או במשלח ידם. אשר על כן, קבע השופט כי בתוכן מכתב הנתבע יש משום פרסום לשון הרע אודות התובעים.
אשר לטענת ה"אמת בפרסום" שהעלה הנתבע, לא שוכנע השופט ברמה הנדרשת כי התובעים חרשו מזימה בסתר להונות כספית את הנתבע בכך שסירבו או נמנעו בצורה מתוחכמת לחתום על חוזה שכירות לשנה השלישית ובכל הקשור לנסיבות רצונם להביא לקיצור תקופת השכירות. התובעים טענו בעניין זה כי לאור אי הנוחות שנגרמה להם בשל עבודות הבניה שבוצעו בסמוך לנכס הודיעו בכתב לנתבע על רצונם לעזוב את הנכס מוקדם, כולל קריאת מונים וסגירת כל תשלומי החובה (ארנונה, חשמל מים) והנתבע אישר זאת. מנגד הודה הנתבע כי הודעת התובעים הובאה לידיעתו אך הוא הבהיר להם שעפ"י החוזה עליהם לשלם את דמי השכירות בגין יתרת תקופת השכירות. במחלוקת זו, העדיף השופט את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעים, אך קבע כי עדיין אין מתבקשת המסקנה מכך בדבר היות התובעים בלתי ישרים/הגונים ו/או בלתי ערכיים אשר אינם ראויים להיות אמונים על חינוך הילדים בבית הספר שבו הם עובדים.
עוד ציין השופט כי גם אם נניח לטובת הנתבע כי האמין באופן סובייקטיבי שכל תוכנו של המכתב היה "אמת לאמיתה", עדיין המסקנה המתבקשת היא שלא מתקיים יסוד האמת בהגנה, מאחר שישנו פער עובדתי של ממש בין התכונות השליליות וחומרת המעשים המיוחסים לתובעים במכתב, כפי שנתפסת באופן אובייקטיבי בעיני 'האדם הסביר' הנחשף לתוכנו, לבין מצב הדברים לאמיתו של דבר, כפי שעולה מחומר הראיות הקיים בתיק. בעניין זה הוסיף השופט כי בפרסום תוכנו של המכתב אין גם "עניין ציבורי", שכן מדובר בסכסוך כספי פעוט של אלפי שקלים בין אנשים פרטיים על רקע סיום יחסי שכירות, הא ותו לא, ולא ברור אלו יתרונות חברתיים יצמחו כתוצאה מפרסום זה.
לבסוף קבע השופט כי אין לקבל גם את טענת הנתבע לפיה הייתה "נחיצות" בפרסום תוכנו של המכתב באופן המקים לו את הגנת תום הלב. זאת, מאחר שהנתבע השתמש באיום לפרסם את המכתב ככלי לגביית החוב השנוי במחלוקת מהתובעים היה ויתמידו בסירובם, תחת לנקוט באמצעים החוקיים העומדים לרשותו, ובכך נשמט יסוד תום הלב ממעשיו.
התביעה התקבלה. לאחר שקילת טענות הצדדים ואת מכלול נסיבות פרסום מכתב הנתבע, מהות הפרסום ותפוצתו וכפועל יוצא מכך פוטנציאל הפגיעה שבו בשמם הטוב של התובעים – העמיד השופט את הפיצוי על סך 20,000 שקל.
