בית המשפט המחוזי דחה תביעת רשלנות רפואית שהגיש מטופל שעבר ניתוח מעקפים דחוף בביה"ח רמב"ם. נקבע, כי הפגיעה בעצב הסרעפת שנגרמה לתובע הייתה חלק מסיכוני הניתוח, שלא ניתן היה להימנע ממנו בשל מצבו החמור
התובע פנה בפברואר 2010 לבית החולים רמב"ם בשל כאבים בקדמת בית החזה, מהם סבל כמספר חודשים. יומיים לאחר מכן עבר התובע צנתור שבעקבותיו הופנה לניתוח מעקפים דחוף שבוצע לו למחרת. כעולה מדו"ח סיכום האשפוז, מהלך הניתוח היה תקין והתובע שוחרר חמישה ימים לאחר הניתוח.
בחודשיים שחלפו מאז ביצוע הניתוח חש התובע בטוב, אלא שבמהלך השנים שלאחר מכן אושפז שוב מספר פעמים בשל קוצר נשימה ועבר מספר צנתורים נוספים וגם ניתוח בסרעפת בעקבות שיתוק שהתגלה. בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי, טען התובע לרשלנות מצד בית החולים בניתוח המעקפים שנעשה לו. לטענתו, בטרם הניתוח מצבו הבריאותי היה תקין, וכי עקב רשלנות הרופאים נגרם לו שיתוק של הסרעפת. לטענתו, גם מהלך הניתוח היה רשלני מכיוון שהמעקפים שביצעו הרופאים היו ארוכים מדי, ועל כן זרימת הדם דרכם לקויה. בהקשר זה נטען, כי בית החולים התרשל בכך שהעסיק צוותים רפואיים נעדרי ניסיון מקצועי, וחסרי יכולת להתמודד עם סיבוכים הנגרמים במהלך ניתוח. עוד נטען כי הרופאים שביצעו את הניתוח התרשלו גם בכך שלא גילו את הפגיעה בסרעפת במהלך הניתוח, והפגיעה אובחנה רק בעקבות אשפוז נוסף של התובע.
עוד נטען כי עקב הפגיעה בסרעפת התובע סובל באופן קבוע מכאבים בחזה, המחייבים את ריתוקו למיטה במרבית שעות היממה, ושוללים ממנו את היכולת לעבוד בעבודה גופנית מכל סוג. כמו כן, נטען כי התובע לא נתן "הסכמה מדעת" לביצוע הניתוח, ולא הוסבר לו הסיכון של שיתוק הסרעפת, ובכך נפגעה האוטונומיה שלו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המדינה מצדה, טענה כי הניתוח בוצע בהתאם לסטנדרטים רפואיים מקובלים וכי לא נפלה כל רשלנות בניתוח. נטען כי נזקיו של התובע נובעים ממחלה בסיסית ממנה הוא סובל, ומאירועים שהתרחשו לאחר הניתוח, לרבות תאונת עבודה שעבר. באשר לטענת העדר "הסכמה מדעת", נטען כי אין לכך רלוונטיות שעה שעסקינן בניתוח דחוף ומציל חיים, והסיבוך שארע הוא משני וזניח.
סגן נשיא בית המשפט, השופט יצחק כהן, קבע כי לאחר שקילת העדויות והטענות עולה כי לא הייתה התרשלות במהלך ביצוע ניתוח המעקפים שנעשה לתובע. "התובע, שמצבו היה על סף המוות", כתב השופט, "חב תודה למנתחים שטיפלו בו והצילו את חייו". לשיטתו של השופט, הפגיעה בעצב הסרעפת הייתה חלק מסיכוני הניתוח, שלא ניתן היה להימנע ממנו בשל מצבו החמור של התובע, ולמרבה הצער, סיכון זה התממש.
באשר לקשר סיבתי, קבע השופט כי התובע היה "מעשן כבד" במשך שנים רבות, ולכך יש השלכה ישירה על מצבו הבריאותי כיום. זאת ועוד, העובדה שחזר לבצע עבודה פיזית עד לתאונת העבודה שעבר, מלמדת לכאורה שהניתוח עבר בהצלחה וכי מהלך החלמתו היה תקין. יש בכך גם לחזק את המסקנה כי נזקיו של התובע כיום נובעים מגורמים אחרים שאינם קשורים לניתוח.
בנוסף, התרשם השופט כי התובע ניסה להעצים את הפגיעה הנטענת על ידו כתוצאה מהניתוח, ולהראות ששיתוק הסרעפת מצד ימין הוא שפגע קשות בכושר עבודתו, בה בשעה שקיימות ראיות אחרות ואובייקטיביות הסותרות את גרסתו. על כן, לא שוכנע השופט ששיתוק הצד הימני של הסרעפת בעקבות הניתוח, שלא היה רשלני - גרע מכושר עבודתו של התובע.
באשר לנושא ההסכמה מדעת, ציין השופט כי הרופא אשר הכין את התובע לקראת הניתוח הצהיר שהוא למד על אירועי התביעה מעיון בתיעוד הרפואי וכי הוא נוהג לשוחח עם המטופל לפני חתימה על טופס ההסכמה. נקבע, כי גרסתו של הרופא מלמדת שהוא עמד בחובה לספק לתובע את המידע הדרוש לו. זאת ועוד, התובע עמד בפני סכנת חיים ממשית, ואילולא היה מתבצע בו הניתוח, החסימה של העורק השמאלי ממנה סבל עלולה הייתה לגרום לו למוות מיידי. לדברי השופט, הלכה היא שבכל הנוגע להליכים מצילי חיים, בהם ישנה בהילות בביצוע הניתוח, חובת הגילוי היא פחותה. יתרה מזו, כדי לקבוע אחריות בגין העדר הסכמה מדעת, אין די בהוכחה כי הופרה חובת היידוע, ועל התובע להראות כי לו היה מקבל את מלוא המידע הרלבנטי אודות ההליך, היה מסרב לו. אשר על כן נקבע כי קיימת הסתברות גבוהה שנוכח מצבו החמור של התובע הוא היה מסכים לניתוח גם אם היה יודע על הסיכון של הפגיעה בעצב הסרעפת, והוא לא היה בוחר בדרך שונה מזו שננקטה.
סיכומם של דברים - התביעה נדחתה. התובע ישלם למשרד הבריאות הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ ושכ"ט המומחה מטעם משרד הבריאות, בסכום כולל של 23,400 שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עוה"ד יונתן גינת ובכר דבאח. המדינה יוצגה ע"י עוה"ד עודד רקובר ועידן רקובר.
