בית משפט השלום דחה תביעה נזיקית נגד עו"ד שייצג שני עובדים פלסטינים תושבי עזה בתביעה נגד מעסיקם. לטענת המעסיק, התנהלותו של עוה"ד, ובכלל זאת העובדה שאימת תצהיר עדות ראשית של אחד העובדים בטלפון, גרמה לו לנזקים. ביהמ"ש: לא קמה בנסיבות העניין חובת זהירות קונקרטית של עוה"ד כלפי הצד שכנגד
הנתבע, עו"ד במקצועו, הגיש שתי תביעות בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בשם שני תושבי רצועת עזה שעבדו אצל התובעים – חברה ובעליה. שתי התביעות נמחקו לאחר זמן מה בשל אי יכולתם של העובדים הפלסטינים להיכנס לישראל מרצועת עזה המסוגרת.
ב-2015, בעקבות תלונה שיזם התובע, הורשע עוה"ד במסגרת הסדר טיעון בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בפגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, והוטל עליו עונש של אזהרה בלבד. המעשה בגינו הורשע עוה"ד היה אישור תצהיר עדות ראשית של אחד העובדים הפלסטינים, בנוסח לפיו המצהיר "הופיע" בפניו, זאת למרות שאותו עובד שהה כאמור ברצועת עזה ועוה"ד הזהיר אותו באמצעות הטלפון בלבד. בנוסף, כאשר העיר ב"כ התובעים במהלך הדיון בתיק כי באימות החתימה אף מופיע שמו של מצהיר אחר שאינו העובד, הודיע עוה"ד לבית הדין כי מדובר בטעות כתיב באימות בלבד וכי העובד הוא זה שחתום על התצהיר וחתימתו אומתה על ידו. זאת, מבלי לגלות לבית המשפט כי אישר את התצהיר באמצעות הטלפון.
על פי התובע, רק לאחר מתן פסק הדין בבית הדין המשמעתי התבהר כי העובדים הפלסטינים כלל לא יכלו להיכנס לתחומי מדינת ישראל. על כן, לפי הנטען, עוה"ד עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט עת יצר מצגי שווא והגיש תביעות שנועדו לחלץ כספים מהתובעים, אותן כלל לא הוסמך להגיש או למצער יצר מצגי שווא לגבי יכולת העובדים לנהל תביעות אלו, לחתום על תצהירים ולהופיע לדיונים. כל זאת, באמצעות מסמכים לא אותנטיים או מסמכים שכלל לא נחתמו על ידי מי שנחזה להיות חתום עליהם, כדוגמת אותו תצהיר עדות ראשית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במסגרת התביעה שהגיש לבית משפט השלום בת"א טען התובע כי כתוצאה מהתנהלותו של הנתבע, נגרמו לו נזקים המתגלמים בשכר טרחת עורך דין שנדרש לשלם לעורך הדין שייצג אותו באותם הליכים, באי יכולת לגבות את ההוצאות המגיעות לו מאחד העובדים הפלסטינים ובעוגמת נפש.
השופט יאיר חסדיאל דחה את התביעה וחייב את התובעים בשכ"ט של 20 אלף שקל. "כבר על פניה מצוי בלב התביעה מום יסודי", פתח השופט את פסק דינו, "שכן הגשת תביעה שעניינה הוצאות המשפט שנגרמו לתובע במסגרת הליך דיוני אחר שהסתיים בפסק דין בגדרו נשקלה שאלת הוצאות המשפט והוכרעה, מעוררת קושי רב בהיבטים של מעשה בית דין, של עקרון סופיות הדיון על טעמיו, לרבות מניעת הצפת בתי המשפט בתביעות, ושל הרתעת יתר במימוש זכות הגישה לערכאות".
עוד ציין השופט בהקשר זה כי בפסיקה רחבה בענייני ניהול תביעות כנגד מעסיקים ישראליים מצדם של עובדים שאינם אזרחים ישראליים אשר יצאו כבר את גבולות מדינת ישראל, הפגינו בתי הדין לעבודה דרך כלל, ומכוח מדיניות שיפוטית סדורה ומנומקת, אורך רוח וסתגלנות. בכלל זאת, נקטו בתי הדין בגמישות פרוצדורלית וראייתית ועוגנו "סדרי דין מיוחדים בתביעות של מהגרי העבודה" הכוללים שורה של הקלות דיוניות.
במקרה זה, ציין השופט, התובע אינו משתית את תביעתו על התנהלות רשלנית של העובדים הפלסטינים אלא על התנהלות רשלנית של בא כוחם. דא עקא, משפעל עוה"ד במסגרת שליחותו, אף אם ניתן לסטות מהפסיקה לפיה אין לאפשר לצד שכנגד לתבוע נזקיו במישרין מבא כוחו של יריבו אלא מן היריב עצמו, הרי שכשמדובר בהשבה של הוצאות משפט בתיקים בהם כבר נידון והוכרע עניין הוצאות המשפט יבוא עקרון סופיות הדיון ויעשה סוף גם לדיון זה.
עוד הוסיף השופט כי במרבית המקרים אשר עסקו באחריותו של עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, היא הותנתה בקיומו של מצב דברים חריג בגדרו לא רק שהניזוק הסתמך על עורך הדין, אלא שעורך הדין התכוון או היה עליו לצפות שהניזוק יסתמך עליו, ובכך נטל אחריות כלפיו. מכאן, שאף אם ניתן לייחס לעוה"ד חובת זהירות מושגית במקרה זה, לא קמה לו חובת זהירות קונקרטית בדמותה של צפיות כי התנהגותו כבא כוחו של צד לדיון, תגרום להסתמכות שתוצאתה אותו נזק הכלכלי הטהור לו טוען התובע.
החובות החקוקות אליהן הפנה התובע לא נועדו לטובתו
צוין, כי מדובר בהליך דיוני בגדרו היה התובע מיוצג על ידי עורך דין, ולא היה מקום שיסתמך על מצגים כלשהם של הנתבע. גם מבחינה נורמטיבית, סבר השופט, הטלת עול של חובת זהירות קונקרטית במצב דברים שכזה כלפי יריב למשפט, עשויה לשחוח את כתפיו של בא הכוח באופן שיקשה עליו לנוע בחופשיות הנדרשת על מנת לעמוד בחובותיו לייצג את שולחיו שלו בנאמנות ובמסירות, ובפרט על פני אותו כר גמישות נרחב שהעמידה פסיקת בתי הדין לעבודה ביחס לתובעים שאינם אזרחי מדינת ישראל.
עוד הוזכר כי לרשות בא כוחו של התובע עמדו כבר אז שלל כלים משפטיים על מנת לנסות ולהתמודד עם התנהלות ב"כ היריב, לרבות עמידה איתנה על בקשה להטלת ערובה להבטחת הוצאות המשפט, וככל שבקשתו לא תענה, הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה כאמור. בנוסף, גם את תהיותיו ביחס לאותם יפויי כוח להגשת התביעות היה בא כוחו של התובע יכול להעלות כבר בעת הגשתם, וזאת משכבר על פניהם ניכר כי לא נחתמו בפני הנתבע בישראל, ובשים לב למצב הביטחוני שהיה ידוע כבר אז.
לעניין עוולת הפרת חובה חקוקה קבע השופט כי החובות החקוקות אליהן הפנה התובע לא נועדו לטובתו, וקביעה מושגית לפיה יש לראות בכל עו"ד המייצג צד לדיון כמי שהפר חובה חקוקה שנועדה לטובת הצד שכנגד אם התברר כי טען טענה "עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה" - נזקה רב מתועלתה ועלולה להוביל להצפת בתי המשפט בתביעות סרק, ובזהירות יתר של עורכי דין בייצוג לקוחותיהם, תוך כרסום של חובת הנאמנות שלהם כלפיהם. למסקנה דומה הגיע השופט גם ביחס לחובתו של עורך הדין לעזור לבית המשפט לעשות משפט. בנוגע לאיסור על פגיעה בכבוד המקצוע, נקבע כי הוא אינו יוצר חובות אלא עבירות משמעת, ולפיכך אינו בגדר "חובה המוטלת על פי כל חיקוק" לעניין עוולת הפרת חובה חקוקה.
עוד נדחתה טענת התובע לפיה עוה"ד כלל לא הוסמך להגיש את התביעות בשם העובדים הפלסטינים, שכן הוא לא הורשע בכך בפסק דינו של בית הדין המשמעתי. בנוסף, עדותו לעניין השיחות הטלפוניות שניהל עם העובדים קודם להגשת התובענה נמצאה מהימנה. מנגד, עדותו של התובע התאפיינה במהלכים של הסתרה, התחמקות, וכבישת עדות אשר העיבו על אמינות עדותו. גם הטענה כי עוה"ד הפר חובה בכך שפעל ללא קיומו של ייפוי כוח מאומת כדין מהעובדים אין לה על מה שתסמוך, שכן אין חובה על עורך דין לאמת חתימת לקוחו על ייפוי כוח, ואף אין חובה שייפוי כוח כאמור ייחתם בפני עורך-דין. די בכך שעורך הדין הפועל בשם לקוח משוכנע בקיומו ובזהותו של הלקוח, בקיומה של השליחות בין בכתב ובין בעל-פה, וכי הפעולה שהוא מבצע נכללת בשליחות זו.
עוד נקבע כי התובע כשל גם בהנחת מסד עובדתי מספק להאשמה לפיה עוה"ד ניהל את ההליכים מתוך ידיעה שהעובדים לא יוכלו למצותם עקב אי יכולתם להיכנס לתחומי מדינת ישראל. בעניין זה, הגשת תביעות בשמם של תושבי עזה שנמנעה מהם הגישה לתוך מדינת ישראל, וזאת מתוך שאיפה כי התביעה תוכל להתברר בדרך זו או אחרת, הייתה שכיחה באותה העת, ואף זכתה להבנה ייחודית מצדם של בתי הדין לעבודה. לפיכך, במעשה בו הורשע עוה"ד בהליך המשמעתי לא הפר כל חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, ואף לא חובה חקוקה שנועדה לטובתו. מלבד האמור, התובע גם לא הצליח להצביע על קשר סיבתי בין המעשים שהוא מייחס לעוה"ד לבין הנזקים הנטענים.
התביעה נדחתה, התובעים ישלמו לנתבע שכ"ט בגובה 20 אלף שקל. התובעים יוצגו בהליך ע"י עוה"ד יריב שגיב. הנתבע יוצג ע"י עוה"ד שאדי יונס.
