חדשות

בית המשפט המחוזי מרכז קיבל חלקית את תביעתם של זוג הורים ובנם הקטין שנולד עם פגיעות נוירולוגיות ושיתוק מוחין. נקבע, כי הצוות הרפואי בבי"ח "הדסה" התרשל בהיבטים מסוימים בלידה, אולם יש להפחית את הפיצוי במחצית, כיוון שההורים הביאו אף הם לעיכוב הניתוח הקיסרי באופן משמעותי נוכח סירובם העקבי והעיקש לבצעו על אף המלצת הצוות הרפואי כיוון שהמתינו לאישורו של רב לביצוע הניתוח

התובעים הם הורים ובנם הקטין, שנולד בשנת 2011 כשהוא סובל מפגיעה רב מערכתית ומנזק מוחי. היה זה הריונה השני של התובעת, אשר בגיל 17 עברה הפסקת הריון יזומה בשל הריון לא רצוי. התובעים הגישו תביעה נזיקית נגד ביה"ח "הדסה", בגין רשלנות רפואית נטענת במהלך מעקב ההיריון עם הקטין ובהליך הלידה עצמו, שבגינה לפי הנטען נולד הקטין עם מומים.

לטענת התובעים, ביה"ח התרשל בכמה שלבים של ההיריון ובכלל זאת באי ביצוע בדיקת העמסת סוכר לתובעת. לשיטתם, ככל שבדיקה זו הייתה מתבצעת היה מתגלה כי התובעת סוכרתית וממילא נוכח משקלו המוערך של העובר היה נערך ניתוח קיסרי בשבוע מוקדם יותר של ההיריון והקטין היה מחולץ קודם להתהוות תשניק. עוד נטען לרשלנות בהערכת משקל העובר וכן רשלנות בכל הקשור להליך הלידה עצמו. בעניין זה נטען כי הניתוח הקיסרי בוצע באיחור ניכר, דבר שגרם לסבל עוברי ותשניק סב לידתי. עוד נטען כי הצוות הרפואי בהדסה לא התייחס כראוי למצוקת העובר שהתבטאה כבר בתרשימי הניטור הראשון שבוצע לתובעת והתעכב יתר על המידה בביצוע הניטור הראשון ובקבלת ההחלטה לביצוע ניתוח קיסרי, וכן שגו בניתוק התובעת מהניטור הראשון ובהמתנה ארוכה מאוד עד לביצוע הניטור השני.

בית החולים מצדו, טען כי התובעת נמנעה לאורך כל הריונה עם הקטין מביצוע בדיקות ועריכת אבחון טרום לידתי, כאשר הדברים עולים בבירור מהתיעוד הרפואי הרלבנטי ואף מתיעוד הנוגע להריון. לפיכך, נטען, יש לייחס לתובעת אחריות מכרעת בכל הקשור להולדת הקטין במומיו. לחלופין, נטען, ככל שנגרם עיכוב בביצוע הליך הלידה הקיסרית הדבר נבע מסירוב התובעים לביצוע ניתוח קיסרי למרות הסברי הרופאים המטפלים על חיוניות הניתוח, ולמעשה הניתוח בוצע אך ורק לאחר שהתובעים קיבלו על כך אישור מרב. בעניין זה, טען ביה"ח כי ההליך הקיסרי בוצע במהירות ובמיומנות מיד לאחר קבלת אישור התובעים ולא הייתה כל רשלנות מצד הצוות המטפל במהלך הלידה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופט צבי ויצמן מבית המשפט המחוזי מרכז קיבל את התביעה אך ייחס לתובעים אשם תורם בשיעור של מחצית עקב התנהלותם. נקבע, כי אין ספק שהתובעת הונחתה ע"י הצוות הרפואי בהדסה לבצע בדיקת העמסת סוכר, אולם נמנעה במודע מביצוע בדיקה זו, כשם שנמנעה מטעמיה שלה מביצוע מעקב הריון כנדרש. עוד צוין כי התובעת לא פנתה בשום שלב של הריונה לרופא נשים ואף נמנעה פעמים רבות מביצוע בדיקות ע"פ הנחיות הגורמים הרפואיים השונים עמם נפגשה במהלך הריונה.

לפיכך, קבע השופט כי ברי שהתובעת, אשר התנהלה בכל הקשור לביצוע מעקב ההיריון באדישות גמורה תוך התעלמות מוחלטת מהמלצות רופאים, אינה יכולה להטיל את האשם במחדל אי ביצוע בדיקה כזו או אחרת ובכלל זה בדיקת העמסת הסוכר, לכתפי הדסה ולהסירו משכמה שלה. "אין זאת אלא שהתובעת עצמה בחרה בבחירה מודעת וברצון חופשי שלא לבצע מעקב הריון", נכתב. "כיון שמצאנו שהדבר נעשה מבחירה ומרצון, אין זה משנה מה היו טעמיה של התובעת בנוהגה זה, בין אם טעמים דתיים ובין אם טעמים הנובעים מאופייה שלה, די לנו כי הובהר והוכח שהתובעת ידעה על הצורך בביצוע מעקב הריון סדיר וכי בחרה מדעתה שלה שלא לבצעו על מנת לשלול רשלנות לעניין אי ביצוע מעקב ההיריון, ובוודאי כאשר טענות אלו מופנות להדסה אשר לא אמורה הייתה לדאוג לביצוע מעקב הריון זה תחת רופא הנשים בקופת החולים".

עוד התרשם השופט, כי מדובר בתובעת דעתנית העושה כרצונה מתוך בחירתה שלה, ללא כל התחשבות בהמלצות הרופאים המקצועיים, ואין לקבל טענתה כאילו הימנעותה מבדיקות, ביקורים או הנחיות כאלה ואחרות שניתנו לה ע"י עובדי הדסה, הורתה בכך שלא הוסבר לה כנדרש חשיבותם של אלו. לסיכום נקודה זו, נקבע כי התובעת לא ביצעה במודע ומרצונה שלה מעקב ההיריון לא במסגרת קופת החולים ולא במסגרת הדסה או מסגרת אחרת, וכי היא בחרה על דעתה שלה, למרות הידיעה על הצורך בכך, שלא לבצע מעקב הריון מסודר. משכך, אין לה להלין אלא על עצמה בעניין זה ולא ניתן לומר כי הדסה התרשלה בכך שלא ביצעה את בדיקת העמסת הסוכר בעניינה של התובעת.

התובעים הביאו לעיכוב משמעותי של הניתוח הקיסרי

בכל הנוגע להערכת המשקל, נקבע כי הערכת משקל כשמה כן היא –"הערכה", ואין היא מדויקת כלל ועיקר. לפיכך, וללא כל מידע פוזיטיבי לכך שהתובעת הייתה סוכרתית, סבר השופט כי לא ראוי להפנות אצבע מאשימה כלפי הצוות הרפואי בכל הקשור לאי הקדמת מועד הלידה, בין בלידה רגילה ובין בניתוח קיסרי, בשל משקל העובר גם מתוך הנחה שהמיילדת שגתה באותה הערכה. עוד נקבע כי אין גם רשלנות בכך שלא בוצעה הערכת משקל נוספת לתובעת שבוע אחר ביקורה הקודם, שכן כאמור מן המפורסמות הוא שבדיקת משקל העובר אינה מדויקת וטעויותיה רבות. יחד עם זאת, נקבע, אין להתעלם בנדון מגיל ההיריון המתקדם בו הייתה התובעת, ומהעובדה שמשקלו של העובר היה גדול באופן יחסי, כמו גם העובדה הידועה לצוות הרפואי והיא שהתובעת לא ביצעה מטעמיה שלה בדיקת עומסי סוכר. כל אלו, לדעת השופט, הצריכו מידת זהירות כפולה ומכופלת ביחס להריונה של התובעת.

עוד נקבע כי מקום בו תוצאות הניטור הראשון היו לא ברורות משך פרק זמן ארוך ביותר, מבלי שהמיילדת פנתה להתייעץ עם רופא באשר למשמעות הדבר בנסיבות העניין - יש בדבר להוות רשלנות בניהול הליך טרום הלידה של התובעת. כמו כן, יש לראות רשלנות בכך שהמיילדת הפסיקה את הניטור החשוד והשתהתה ארוכות עד להתחלת הניטור השני, במקום להמשיך בניטור הראשון או להמתין פרק זמן קצר ביותר, לבקש מהתובעת לשנות תנוחה ולהתחיל מיד בניטור שני. מחדלים אלו, לדעת השופט, גרמו לעיכוב ניכר באבחון מצוקת העובר ובהמלצה לחלצו בניתוח קיסרי, פרק זמן אשר הגביר את מצוקת העובר והוביל בסופו של יום לתשניק של ממש.

לצד האמור, סבר השופט כי יש לייחס אשם ניכר לתובעים, אשר הביאו אף הם לעיכוב ביצוע הניתוח הקיסרי באופן משמעותי. זאת, נוכח סירובם העקבי והעיקש לבצעו על אף המלצת הצוות הרפואי כיוון שהמתינו לאישורו של רב לצורך ביצוע הניתוח. סירוב זה, נקבע, מצטרף להתנהלות חריגה של התובעת לאורך כל הריונה כאשר לא ביצעה מעקב הריון כנדרש, לא ביצעה בדיקת העמסת סוכר על אף הנחיית הצוות הרפואי בהדסה ואף סירבה להמלצת הצוות הרפואי לזרז את הלידה. לדעת השופט, הדעת נותנת כי לו הייתה התובעת מבצעת את המלצות והנחיות הצוות הרפואי הן באשר לביצוע בדיקת העמסת סוכר והן באשר לזירוז הלידה הרי שהלידה הייתה מבוצעת מוקדם יותר והעובר לא היה מגיע למצב של תשניק.

נוכח האמור, קבע השופט כי יש לראות בצוות הרפואי בהדסה ובתובעים כמעין מעוולים במשותף בכל הקשור לעיכוב ביצוע הניתוח הקיסרי, עיכוב אשר העמיק את מצוקת העובר, הביאו לידי תשניק לידתי וגרם לנזקיו הקשים ולשיתוק המוחין ממנו הוא סובל מעת לידתו. מאחר שלא ניתן לחלק באופן מובחן ומדויק מי עוול יותר על משנהו, קבע השופט כי יש לראות בהם כאחראים באופן שווה לנזקיו של הקטין.

לסיכום, לאחר בחינת ראשי הנזק השונים הגיע השופט למסקנה כי התובעים זכאים לפיצוי בסך של למעלה מ-6 מיליון שקלים. עם זאת, לאחר הפחתת מחצית מהסכום בהתאם לחלוקת האחריות בינם לבין הדסה, יקבלו 3,087,000 שקלים, מהם ינוכו תגמולי המל"ל המשולמים להם באופן יחסי. הדסה תוסיף ותישא בשכ"ט ב"כ התובעים בשיעור של 23.4%  מסך הפיצוי הסופי, לאחר הניכוי היחסי של קצבאות המל"ל. התובעים יוצגו בהליך ע"י עו"ד עמוס גבעון. הדסה יוצגה ע"י עו"ד דפנה רוזן זינגר ועו"ד סיגל תירוש.

ת"א 35381-07-13