חדשות

הרכב של שלושה שופטי בג"ץ דחה את עתירתו של פעיל בארגון החמאס שעונה בחקירותיו ע"י השב"כ ועתר להעמיד את חוקריו לדין ולהורות על ביטול הנחיות היועמ"ש והשב"כ המאפשרות התייעצות של חוקרים עם דרגים בכירים מהם באשר להפעלת "אמצעים מיוחדים" במהלך החקירות. השופטים: האפשרות להיוועץ עשויה למתן את עצם השימוש באמצעי חקירה מיוחדים ולהביא לבחירה מדויקת ומבוררת יותר לגבי המקרים בהם הדבר נדרש

העותר נעצר בשנת 2011 במעצר מינהלי בחשד לחברות ולפעילות בארגון החמאס ולסחר בציוד מלחמתי. במהלך המעצר, נחקר העותר על ידי השב"כ בחשד למעורבות בפעילות טרור, אך הכחיש את המיוחס לו. משסברו חוקרי השב"כ כי הוא מחזיק מידע על תכנית לפגוע בביטחון הציבור תוך סיכון חיי אדם, הופעלו בכמה מחקירותיו "אמצעי חקירה מיוחדים". בעקבות זאת, מסר העותר מידע שסייע לחשיפת אמצעי לחימה רבים אשר שימשו תשתית צבאית פעילה של ארגון החמאס וכן סייע בהתקדמות החקירה של פעילים אחרים בתשתית הטרור.

במהלך התקופה בה הופעלו "אמצעים מיוחדים" בחקירתו, נבדק העותר ארבע פעמים על ידי רופאי שירות בתי הסוהר. מעצרו המנהלי של העותר הוארך מעת לעת בבית המשפט הצבאי יהודה. באחת מבקשות ההארכה, נטען לראשונה על ידי העותר וסניגורו כי הופעלו אמצעים פסולים בחקירתו של העותר, ובכך בלבד יש כדי להביא לשחרורו המיידי. נטען כי חוקרי השב"כ איימו עליו והרביצו לו, וכי יש לו אף סימנים ברגליים המעידים על כך. בהחלטתו מאותו היום ציין בית המשפט כי שוכנע שאכן ננקטו נגד העותר אמצעים חריגים בחקירתו אולם לא ניתן לקבוע שאלו הופעלו בניגוד לדין.

בסיום החקירה הוגש כתב אישום נגד העותר, ובסופו של יום הוא הורשע על פי הודאתו בעבירות בטחוניות ונידון ל-42 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס בסך 20,000 שקלים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בטרם תם ההליך המשפטי בעניינו, הגיש העותר תלונה באמצעות באי כוחו מהוועד הציבורי נגד עינויים, במסגרתה נתבקש היועץ המשפטי לממשלה להורות לאלתר על פתיחה בחקירה פלילית נגד חוקריו של העותר בשל "מסכת ברוטאלית של עינויים נפשיים ופיזיים". כמו כן, נתבקשה חקירתם של צוותי רפואה אשר על פי הנטען נכחו פיזית בחדר החקירות לשם מתן טיפול רפואי ולא עשו דבר להפסקת העינויים.

תלונת העותר הועברה לראשת המחלקה לבירור תלונות נחקרי שב"כ (מבת"ן), אשר בחנה את מלוא חומר החקירה שברשות השב"כ ואף נפגשה עם העותר בכלאו וגורמים נוספים. לאחר הבחינה מסרה ראשת המבת"ן את המלצותיה לממונה על המבת"ן בפרקליטות המדינה, וזו הודיעה לעותרים כי החליטה, על דעתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, לסגור את תיק הבדיקה מאחר שסברה כי אין בממצאי הבדיקה כדי להצדיק נקיטת צעדים פליליים, משמעתיים או אחרים כלפי חוקרי השב"כ.

בעקבות האמור, הגישו העותר והועד הציבורי נגד עינויים עתירה לבג"ץ בה עתרו להורות ליועץ המשפטי לממשלה לבטל את החלטתו שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד חוקריו של העותר וכן לבטל את ההנחיה המניחה את התשתית לקיומן של הנחיות פנימיות בשב"כ המאפשרות התייעצות של חוקרים עם דרגים בכירים מהם באשר להפעלת "אמצעים מיוחדים" במהלך החקירות, באופן המנוגד לדין. לשיטת העותרים, החלטת הממונה על המבת"ן שאושרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, היא בלתי סבירה באופן קיצוני, שכן חוקרי השב"כ הפעילו נגד העותר אלימות באופן מכוון, אשר גרמה לו כאב וסבל חמורים, באופן העולה כדי עינויים.

השופטים אלרון, עמית ומינץ דחו את העתירה. לדברי השופט אלרון, בחינת החלטת היועמ"ש שלא להורות על פתיחה בחקירה פלילית נגד חוקרי השב"כ שהשתתפו בחקירת העותר, צריכה להיבחן לאור הקווים המנחים שנקבעו בפסיקה ביחס לסמכותם של חוקרי השב"כ לעשות שימוש באמצעים פיזיים נגד נחקרים, ולנסיבות שבהן יותר להם לעשות כן. לדעת אלרון, בחינת מכלול החומר שהוגש בעניין חקירת העותר מביאה למסקנה כי החלטת היועמ"ש שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד חוקריו של העותר אינה חורגת ממתחם הסבירות, וודאי שלא באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט. בעניין זה, נמצא כי העותרים לא הצליחו להוכיח קיומו של חשד לביצוע עבירה פלילית בידי חוקרי השב"כ, באופן הסותר את המלצותיה של ראשת המבת"ן ואת החלטתה של הממונה על המבת"ן.

עוד התרשם אלרון כי בדיקת המבת"ן הייתה יסודית, כוללת ומקיפה. ראשת המבת"ן התייחסה לכל המסמכים הרלוונטיים לחקירתו של העותר ותשאלה את כל הגורמים הנוגעים בדבר אשר ניתן היה לקבל את גרסתם, בכלל זה חוקריו של העותר, חובש השב"ס וסוהרי השב"ס. מנגד, קיימים קשיים לא מבוטלים בגרסתו של העותר וגם סירובו להיבדק בבדיקת פוליגרף אשר הייתה עשויה לתמוך בגרסתו, בפרט כאשר חוקרי השב"כ דחו אותה מכל וכל – הקשה גם הוא על הערכת אמינותה של גרסתו.

הפעלת אמצעי החקירה המיוחדים בנסיבות העניין חוסה תחת סייג הצורך

עוד שוכנע אלרון כי נקיטה ב"אמצעי חקירה מיוחדים" חוסה תחת סייג ה"צורך" לאחריות פלילית. "ה"צורך" העומד בבסיס החקירה שנערכה לעותר אינו מצוי בחלל הריק ויש להבינו ולפרשו על רקע המציאות הביטחונית המורכבת של מדינת ישראל", כתב אלרון. "העותר היה פעיל בארגון טרור אשר ביצע, ומוסיף לבצע, פיגועי טרור חמורים, בהם רצח בדם קר, באכזריות רבה, ללא רחם, של אנשים, נשים וטף על לא עוול בכפם, רק משום היותם ישראלים. במסגרת זו, היה העותר שותף במזימה לאיסוף והסתרת אמצעי לחימה רבים ומסוכנים, תוך כוונה להשתמש בהם לצורך ביצועהּ של פעילות טרור חבלנית. פיגוע מתוכנן זה, לוּ היה יוצא אל הפועל, היה עלול לגבות קרבנות בנפש. המפתח למניעת סכנה ממשית זו לחיי אדם היה מצוי במידע שהיה נצור אצל העותר בלבד, והוא סירב למסרו לחוקריו. חשש זה לסכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחיי אדם, באמצעות שימוש בנשק שהסתירו העותר ושותפיו לארגון הטרור, הקים בעיני חוקריו את הצורך בשימוש ב"אמצעי חקירה מיוחדים" לצורך סיכולה המיידי של הסכנה".

בנסיבות אלה, בהן הסכנה שהביאה להפעלת האמצעים המיוחדים בחקירה הייתה בוודאי מוחשית; הפגיעה שאותה ביקשה החקירה לסכל הייתה פגיעה חמורה בחיי אדם; לחוקרי השב"כ לא הייתה דרך אחרת לקבל את המידע על מצבור הנשק המוסלק במחסן ועל התכניות לביצוע פעילות טרור חבלנית; והאמצעים המיוחדים שהופעלו בחקירתו של העותר היו מידתיים ביחס לפגיעה החמורה שהפעלתם נועדה לסכל – סבר אלרון כי קביעתה של הממונה על המבת"ן לפיה "הפעלת אמצעי החקירה המיוחדים בנסיבות העניין חוסה תחת סייג הצורך" – בדין יסודה. כמו כן, משבדיקת ראשת המבת"ן העלתה כי בנסיבות העניין עומדת לחוקריו של העותר הגנת הצורך וכי לא הוכח קיומו של חשד סביר לביצוע עבירה פלילית על ידם, הרי שלא נפל פגם בשיקול דעתו של היועמ"ש, אשר סבר כי אין מקום להורות על פתיחה בחקירה פלילית נגדם.

לבסוף, התייחס אלרון לחוקיותן של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה והנחיות השב"כ. בעניין זה, לא מצא אלרון פסול בקביעת כללים ברורים באשר לאופן ההיוועצות בתוך השב"כ בטרם קבלת החלטה על הפעלת "אמצעים מיוחדים" בחקירה מסוימת, ואף לא בקביעת כללים ברורים באשר לתיעוד אותה היוועצות כמו גם תיעוד החקירה עצמה. לשיטתו, כללים אלו אף מזמינים בקרה מדוקדקת והכרחית על החוקרים המנהלים את החקירה ומבטיחים כי הפעלת "אמצעים מיוחדים" בחקירה תיעשה רק במקרים חריגים ביותר המצדיקים זאת ובהתקיים התנאים הנדרשים, וזאת על פי שיקול דעתם של גורמים בכירים ומנוסים בשב"כ.

השופט עמית, שהצטרף למסקנה של דחיית העתירה, הוסיף כי עינויים נחשבים למעשה חמור ביותר מבחינה מוסרית, והניוול והביזוי וההשפלה הכרוכה בהם מהווה פגיעה בליבת כבוד האדם. עוד ציין כי מאז ניתן פסק הדין בו נקבע כי הפעלת לחץ פיזי על נחקרים מותרת רק במקרים חריגים ביותר, חל שינוי הן במישור הכמותי והן באמצעים המיוחדים הננקטים בחקירה תחת הגנה זו. "חובתם של שירותי הביטחון להמשיך ולוודא כי באותם מקרים חריגים של שימוש באמצעים מיוחדים בחקירה יישמר כבוד האדם של הנחקרים", כתב עמית. "ההנחיות הפנימיות, כמו גם מנגנונים אחרים דוגמת המבת"ן, נועדו בדיוק לשם כך".

עוד ציין עמית ביחס לטענות נגד חוקיות ההנחיות, כי דווקא התייעצות עם גורמים בכירים יותר, להם שיקול דעת וניסיון רב יותר, עשויה למנוע שימוש באמצעי חקירה מיוחדים או למתן את השימוש בהם על ידי הטלת מגבלות על פעולות החוקר. לשיטתו, יהא זה מצב בלתי רצוי בעליל כי דרג החוקרים יחליט, על סמך תמונה מודיעינית חלקית, אם מצב הדברים הנתון הוא כזה שמצריך הפעלה של אמצעי חקירה מיוחדים. בנוסף, ההנחה היא כי דווקא ההיוועצות עם דרגים בכירים, לעיתים בכירים ביותר, היא גורם אשר ממתן עד מאוד את עצם השימוש באמצעי החקירה המיוחדים ואת אופן הפעלתם.

גם השופט מינץ הסכים כי דין העתירה להידחות, והוסיף כי האפשרות להיוועץ עם גורמים בכירים טרם קבלת ההחלטה אין בה כשלעצמה כדי להרחיב את טווח המקרים בהם נדרשת עשיית שימוש באמצעים מיוחדים, ואף נדמה כי ההיפך הוא הנכון. גם לשיטתו, האפשרות להיוועץ עשויה למתן את עצם השימוש באמצעי חקירה מיוחדים, ולהביא לבחירה מדויקת ומבוררת יותר לגבי המקרים בהם הדבר נדרש. על כן, לא רק שאין באפשרות זו כדי לגרוע מהכלל הקובע כי עינויים הינם אסורים, וזאת למעט במקרים חריגים ביותר, אלא היא מאפשרת יישומו באופן טוב יותר.

בג"ץ 9018/17