חדשות

בית משפט השלום קיבל את תביעתה של אישה בשנות השמונים לחייה, שנפגעה בעת שצעדה בפארק הירקון לאחר שגבר שהשתתף במרוץ להגברת המודעות לסרטן המעיים התנגש בה בעוצמה. השופטת: "קבוצה גדולה של רצים עלולה ליצור סיכון בלתי סביר כלפי יתר באי הפארק הפוסעים בשביליו או רוכבים באופניים במסלולים הייעודים לכך"

בית משפט השלום קיבל תביעת נזקי גוף שהגישה אישה בת שמונים פלוס, שצעדה בפארק הירקון ונפגעה בעת שגבר שרץ במסגרת מרוץ שהתקיים בפארק באותה עת התנגש בה בעוצמה. בית המשפט פסק לה פיצוי של 34 אלף שקל אך קבע כי יש לייחס לה אשם תורם של 25% שכן עליה חלה החובה לשים ליבה לקבוצת רצים דוהרת במרכז השביל בו היא פוסעת בניגוד לכוון הריצה.

התובעת, אישה בשנות השמונים לחייה, יצאה באחד הימים מביתה שבשכונת בבלי בתל אביב וצעדה בפארק הירקון בשביל המיועד להולי רגל. באותה עת נטל הנתבע חלק במרוץ שהתרחש בפארק, המכונה "מרוץ תחתונים", אשר מטרתו להגביר את המודעות לסרטן המעיים, מחלה ממנה החלים בעצמו כשנתיים עובר למרוץ.

בשלב מסוים, התנגשו התובעת והנתבע כאשר חלקו את אותו שביל הליכה בפארק - התובעת בצעידה רגילה והנתבע בריצה מהירה. אין מחלוקת כי הנתבע רץ בצוותא עם כלבו אשר היה קשור אליו ברצועה, כשלטענת התובעת היא נתקלה והסתבכה ברצועה של הכלב וזה מה שגרם לנפילתה. בגין התאונה, השתטחה התובעת לאחור על גבה ונחבלה בראשה ובגבה. היא פונתה באמבולנס לקבלת טיפול בבית חולים איכילוב שם אובחן אצלה שבר בעצם הזנב עם חבלה בקרקפת. לאחר 12 שעות בהן אושפזה לבדיקות ואבחונים, שוחררה התובעת לביתה.

על רקע זה, הגישה התובעת תביעת נזקי גוף נגד הנתבע לבית משפט השלום בת"א. לטענתה, הנתבע התרשל כלפיה עת רץ במהירות מבלי לשים לב לתנאי הדרך. בנוסף טענה התובעת כי מדובר בעוולת "היזק על ידי כלב" הקובעת אחריות מוגברת על בעלי הכלב בהתאם לפקודת הנזיקין.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

הנתבע מצדו לא כפר בעצם קרות התאונה אך טען כי אין לו אחריות לפגיעה. לשיטתו, נטל חלק במרוץ שכלל מאות רצים ועל כן אם מארגני המרוץ לא גידרו את מסלול הריצה ולא הפרידו בינו לבין עוברי האורח, יש להטיל את האחריות לתאונה על מארגני המרוץ ולא לפתחו. עוד טען הנתבע כי לא יכול היה להבחין בתובעת שכן לפניו רצו רצים רבים אחרים. בנוסף, הכחיש הנתבע את מעורבות כלבו בתאונה בטענה כי ההתקלות הייתה בינו לבין התובעת בצד ימני של גופו וללא קשר לכלב או רצועתו, מה גם שהכלב רץ משמאלו. לסיום גרס הנתבע לאשם תורם בשיעור 100% של התובעת, בטענה לסיכון עצמי של הליכה באין מפריע בשביל בו התקיים אותה שעה מרוץ, בניגוד לכיוון המרוץ.

השופטת אידית קליימן-בלק קיבלה את התביעה וחייבה את הנתבע לפצות את התובעת ב-34 אלף שקל, לאחר ניכוי אשם תורם של 25%. ראשית דחתה השופטת את הטענה שמדובר בהיזק ע"י כלב, שכן אין טענה כי התובעת נפגעה בשום צורה ואופן מהכלב עצמו (נביחה, נשיכה, קפיצה, בהלה) אלא בשל התקלות ברצועה שנמתחה בין הכלב לבין הנתבע שאחז בה. לפיכך, בין אם מדובר בהסתבכות עם הרצועה ובין בהתקלות בה, לא ניתן לומר שהנזק נגרם על ידי כלב כמשמעו בפקודה, אלא לכל היותר על ידי בעליו שאחז ברצועת הכלב תוך כדי ריצה מהירה, בצורה שאינה תואמת את תנאי השביל בשים לב לעוברי האורח שעשו בו שימוש. זאת ועוד, הנתבעת נמנעה מלזמן לעדות את חברתה שצעדה עמה, ושהייתה עדה להתרחשות. משכך, פועל הדבר לחובתה של התובעת ויש לקבוע כי היא לא עמדה בנטל הראייתי להוכיח כי מתקיימים תנאיה של עוולת ההיזק על ידי כלב.

מכאן, בחנה השופטת האם התקיימו תנאיה של עוולת הרשלנות וקבעה כי נסיבות התאונה כפי שעלו מעדויות הצדדים אכן מצביעות על התנהגות עוולתית של הנתבע כלפי התובעת. כך, צוין, הנתבע אישר כי המרוץ המדובר נערך אחת לשנה וזו הפעם השנייה שנטל בו חלק. עוד אישר כי לא הייתה הפרדה או חיץ כלשהו בין קבוצת הרצים ליתר באי הפארק, וכי התאונה ארעה בערך באמצעו של מסלול הריצה, שהוא מסלול מעגלי. במצב דברים זה, לדעת השופטת, אין ספק כי הנתבע היה צריך להיות ער לעובדה כי מלבד הרצים, נמצאים בפארק עוברי אורח רגילים שלא קשורים למרוץ ולכן חובת הזהירות המוטלת לפתחם של הרצים היא מוגברת ומונחת על כתפיהם, לשים ליבם לכל יתר באי הפארק העושים שימוש במתקניו, שביליו ומדשאותיו, לרוץ בהתאם לתנאי הדרך, בהתאם לצפיפות האנשים, גילאי האנשים, קיומו של שדה ראיה וכד'.

עוד הוסיפה השופטת כי חובה זו מתחדדת ביתר שאת בשים לב לעובדה שהנתבע רץ עם כלבו הקשור אליו ברצועה, מה שעלול להוות עוד גורם סיכון של הסתבכות ברצועה, הגם אם במקרה דנן התובעת לא הוכיחה ברמה הראייתית הנדרשת כי הכלב או הרצועה הם אלו שבהכרח גרמו לתאונה. זאת ועוד, התובעת צירפה למוצגיה את תוצאות המרוץ, ממנו עולה כי שמו של הנתבע מופיע בראשית הטבלה כחלק מהרצים הראשונים שסיימו את המסלול של 5.25 קילומטר ב- 22 דקות. עניין זה, נקבע, מהווה הוכחה לכך שהנתבע רץ במהירות גבוהה שאינה תואמת את מצב השביל, ככל שלא סומן והופרד רק לטובת הרצים. יתרה מזאת, מהירות זו מטבע הדברים מלמד על תנע גוף של הרץ, אשר בעת התנגשות עם גברת קשישה שצעדה במהירות הליכה, מביא בהכרח לתוצאה העגומה, אשר ניתן וצריך היה למנוע.

לכלל האמור הוסיפה השופטת כי הנתבע גרס בעצמו כי לא יכול היה להבחין בתובעת בשל כך שלפניו רצה קבוצת רצים, אלא שמצב דברים זה דווקא מחייב לנקוט במשנה זהירות במהלך הריצה על השביל, אשר הנתבע ידע היטב שאינו מסומן, אינו מופרד מיתר באי הפארק והעושים שימוש במתקניו, ואינו מוקצה אך ורק למשתתפי המרוץ, כאשר שדה הראיה שלפניו אינו פנוי ואינו נקי ואזי אין לדעת מי יופיע מולו.

"אורח לרגע" בפארק

עוד ציינה השופטת כי תוצאת הריצה תומכת בגרסת התובעת לפיה לאחר ההתנגשות הסתלק הנתבע מהשטח ולא נשאר לסייע בידה, כפי שעשו עוברי אורח אחרים. "התנהגות זו הינה תמוהה בלשון המעטה בנסיבות", כתבה השופטת. "מצופה מאדם שהתנגש זה עתה בגברת קשישה וגרם לנפילתה, כי ישהה לידה ויושיט עזרה לכל הפחות עד להגעת האמבולנס". גם העובדה שהנתבע הגיע לבקר את התובעת בבית החולים והתנצל על האירוע אינה מעידה בהכרח, לדעת השופטת, על הודאה באחריות עם השלכה משפטית בצידה ואין זאת אלא התנהגות אזרחית ראויה, כמצופה מכל אדם שהיה מעורב באירוע מסוג זה.

לאור המקובץ, הגיעה השופטת למסקנה כי בעת ריצה מהירה בפארק בו פסעה אותה עת התובעת באין מפריע, יצר הנתבע סיכון צפוי ובלתי סביר אשר אכן התממש בעת ההתנגשות ועל כן יש לראות במעשיו כהתנהגות עוולתית כלפי התובעת. נקבע, כי קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כמשתתף במרוץ לבין התובעת כצועדת בפארק, ואף אם קיים מזיק נוסף שעשוי להיות אחראי, בין אם בשל היעדר הפרדה בין הרצים ליתר באי הפארק, ובין אם בשל היעדר סימון מסלולים או שילוט כנדרש - אין בכך כדי לפטור את הנתבע מחובתו האישית כלפי התובעת, חובה שהופרה כאמור.

"הנתבע, כמו יתר הרצים שהשתתפו במרוץ, הינו "אורח לרגע" בפארק", כתבה השופטת, "במובן זה שהוא נמנה על קבוצת רצים שהם אלו שמפרים את השגרה הנוהגת בפארק. מרוצים מסוג זה, כפי שהתרחש במקרה דנן, תהא מטרתם טובה ומבורכת ככל שתהא, הינו מצב יוצא הדופן שמפר את שלוות הפארק במהלך העניינים השגרתי והשוטף. קבוצה גדולה של רצים עלולה ליצור סיכון בלתי סביר כלפי יתר באי הפארק, הפוסעים בשביליו או רוכבים באופניים במסלולים הייעודים לכך. לא כל שכן כאשר מדובר במרוץ תחרותי המודד את הישגי הרצים אל מול אנשים מבוגרים שצועדים להנאתם בפארק, כפי שארע במקרה דנן. אין המדובר במצב השכיח והרגיל ולכן חובת הזהירות חלה בראש ובראשונה על הרצים, לדאוג לרוץ באופן שלא יפגע בבטיחותם של יתר באי הפארק והעושים שימוש תדיר במתקניו".

לצד זאת ציינה השופטת כי לתובעת, כמו ליתר באי הפארק, קיימת חובת זהירות לשים לב לשינוי שחל בבוקר האירוע. בעניין זה צוין כי מהתמונות שצירף הנתבע לכתב הגנתו נראה בבירור כי ביום זה מתקיים הפנינג בפארק, נראים רצים רבים המשתתפים במרוץ וברור כי הפארק אינו במצב של כתמול שלשום, לא כל שכן כאשר התובעת עצמה העידה כי היא נוהגת לצעוד בפארק פעמיים בשבוע ומכירה אותו היטב. לפיכך, סברה השופטת כי גם התובעת לא יכולה "לצאת פטור בלא כלום" שכן עליה חלה החובה לשים ליבה לקבוצת רצים דוהרת במרכז השביל בו היא פוסעת בניגוד לכוון הריצה. אשר על כן, נקבע כי יש להשית עליה אשם תורם בשיעור של 25%.

התביעה התקבלה. לאחר ניכוי האשם התורם, יפצה הנתבע את התובעת בסך של 34 אלף שקל במעוגל, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 23% ואגרה. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד שיפר. הנתבע יוצג ע"י עו"ד וילקומיר.

ת"א 41223-02-16