חדשות

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהגיש ברק כהן על החלטה להשעותו ממקצוע עריכת הדין למשך 18 חודשים. זאת, בשל כתב האישום שהוגש נגדו בגין עבירות שונות על רקע פעילותו ב"באים לבנקאים". השופט מזוז: "גם אם היה מדובר בפעילות מחאה ציבורית, אין בכך כדי להצדיק ביצוע עבירות פליליות"

המבקש, ברק כהן, הוא עורך דין שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות שונות. על פי המתואר בחלק הכללי של כתב האישום, החזיק כהן חשבון בבנק לאומי שהיה מצוי ביתרת חובה ועל כן פתח הבנק נגדו בהליכי פירעון ומאוחר יותר בהליכי הוצאה לפועל על מנת לממש פסק דין שניתן נגדו. נוכח האמור, החליט כהן לפעול נגד מנכ"ל בנק לאומי וכן נגד מנכ"ל בנק הפועלים דאז, כשהוא מאגד סביבו אחרים באמתלה של פעילות ציבורית נגד ראשי מערכת הבנקאות בישראל. בהמשך לכך, הפעיל כהן ביחד עם נאשם נוסף דף פייסבוק ואתר אינטרנט בשם "באים לבנקים", על מנת שאלו ישמשו כפלטפורמה ליצירת קשר עם פעילים שונים, אליהם העלו המבקש ואחרים סרטונים של פעולותיהם.

על רקע זה, הואשם כהן במספר רב של מעשי הטרדה ופגיעה בפרטיותם של מנכ"לי הבנקים ומקורביהם, לרבות בתה הקטינה של מנכ"לית בנק לאומי. המעשים התבטאו בשיחות טלפון מטרידות, הגעה למנכ"לים בהיותם בבתיהם, ברכבם או באירועים פרטיים ותוך קריאה במגפון, פרסום סרטונים ועוד. עוד הואשם כהן כי בעט במפשעתו של קצין משטרה שהגיע לדירתו בעקבות מהומה שיצר יחד עם אחרים. בהמשך לכך, לפי הנטען, הגיע כהן יחד עם אחרים אל שכונת מגוריו של הקצין וחילק כרזות "אזהרה" מפניו. בגין מעשים אלו יוחסו לכהן עבירות של מהומה ועלבון במקום ציבורי, תקיפת שוטר, פגיעה בפרטיות והעלבת עובד ציבור.

בעקבות כתב האישום, ונוכח בקשה שהוגשה אליו, הורה בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין על השעייתו הזמנית של כהן מעיסוק בעבודתו כעורך דין למשך 18 חודשים בהתבסס על הוראות חוק לשכת עורכי הדין. בית הדין בחן את חומר הראיות שהוצג בפניו, ודחה את טענתו של כהן לפיה המעשים המיוחסים לו נעשו כולם או חלקם במסגרת פעילות פוליטית חברתית, ומשכך הם לגיטימיים ואינם מהווים עבירה. בין היתר נקבע כי לא ניתן להכשיר את התנהגותו של עורך דין הפוגעת, המטרידה והמאיימת על אדם, כאשר מנגד עומדת הזכות לחופש הביטוי להפגנה במאבק דמוקרטי, וכי הזכות לחופש הביטוי אינה מוחלטת.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

על החלטה זו הגיש כהן ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי של הלשכה, אולם הוא דחה את הערעור וקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין המחוזי. עם זאת, נקבע כי בהתאם ללשון החוק, ההשעיה הזמנית מעיסוק במקצוע של עורך דין היא "עד להכרעת דינו בבית המשפט", ועל כן השעייתו של כהן לתקופה של 18 חודשים אינה מקובלת או מעוגנת בחוק. אי לכך, נקבע כי ההשעיה הזמנית תהא עד למתן הכרעת דין בתיק הפלילי.

על פסק דין זה הגיש כהן ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, שהחזיר את הדיון לבית הדין המשמעתי הארצי על מנת שישלים את פסק דינו על דרך של התייחסות מפורטת לטענותיו של כהן בשאלת עוצמתן של הראיות לחובתו. בפסק דינו המשלים הגיע בית הדין הארצי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה המעלות סיכוי סביר להרשעה. בהמשך, ניתן פסק דין נוסף בבית הדין המשמעתי המחוזי, שקבע כי למסקנתו האמורה של בית הדין המשמעתי הארצי בדבר הראיות לכאורה ועוצמתן יש עוגן בראיות. בית הדין הוסיף כי התמונה הלכאורית העקבית העולה במקרה זה אינה מתיישבת עם הרמה המקצועית והאתית המצופה ממי שהוא חלק מן המערכת המשפטית, אלא מלמדת על מידה ועוצמה ממשיים של התנכרות לחוק, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים המינימליים המצופים מעורך דין. זאת, גם אם תתקבל טענתו של כהן כי פעולותיו נעשו במסגרת של מחאה פוליטית.

על כן, נקבע כי בנסיבות המתוארות מעשיו של כהן מלמדים במובהק על קיומו של קלון אף שלא בוצעו במסגרת מילוי תפקידו כעורך דין, אולם יש לקבל חלקית את ערעורו במובן שהשעייתו הזמנית תועמד על 18 חודשים, כפי שנקבע לראשונה.

על פסק דין זה הגיש כהן בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בבקשתו הציג כהן שורה של שאלות עקרוניות כלליות בנוגע לחופש הביטוי בחברה הישראלית, למעמדו של עורך הדין בחברה הישראלית, באשר לנורמות המצופות ממנו ועוד. בין היתר טען כהן כי בהתגייסותו למען מאבק חברתי כלכלי בעל חשיבות רבה לציבור, הוא עשה רבות כדי לתקן את דימויים של עורכי הדין כמנותקים מבעיותיו החברתיות כלכליות של הציבור, וכמי שרק פועלים למקסום תועלתם האישית כלכלית.

כן נטען כי הקביעה לפיה קיים קונצנזוס ברור, חד ערכי וידוע לדמותו הראויה של עורך הדין אשר משקיע מזמנו, מרצו וידיעותיו לשם מעורבות ופעילות חברתית ופוליטית היא שגויה. לשיטתו של המבקש, קיים ציבור עורכי דין שחשוב כי גם קולו יישמע, המאמין כי פעילותו של כהן היא דווקא בבחינת נכס ללשכת עורכי הדין, מגשימה את המטרות לשמה הוקמה הלשכה בצורה רחבה ועמוקה יותר, ומהווה נכס למקצוע.

השעייתו אינה בגין פעילותו הציבורית אלא בגין עבירות פליליות

השופט מני מזוז דחה את הבקשה וקבע כי אין מקום לתת רשות ערעור ב"גלגול רביעי", הניתנת אך במקרים חריגים שבחריגים ובמשורה. נקבע, כי אין צורך להכריע בכל אותן שאלות עקרוניות שהציג כהן, היות שהשעייתו אינה בגין פעילותו הציבורית אלא בגין עבירות פליליות בהן הואשם, במסגרת פעולות שנקט בגין הליכי הוצאה לפועל שנקט נגדו בנק לאומי. יתרה מזו, גם אם היה אכן מדובר בפעילות מחאה ציבורית, אין בכך כדי להצדיק ביצוע עבירות פליליות. לנוכח האמור, סבר מזוז כי הסוגיות אותן העלה כהן בבקשתו אינן רלוונטיות לעניין, והמקרה אינו מעלה שאלה משפטית עקרונית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים.

לדברי מזוז, החקיקה הישראלית כוללת עשרות רבות של דברי חקיקה בהם נקבע כי אדם לא יכהן בתפקיד מסוים, או שכהונתו תיפסק, או שלא יינתן לו רישיון לעסוק בעיסוק מסוים, או כי יושעה מעיסוק כזה - אם הורשע ב"עבירה שיש עמה קלון". לדבריו, המונח "קלון" הוא מונח עמום, ומבחינה משפטית הוא יכול לשאת משמעויות שונות בהקשרים שונים שכן הוא מתאר את הרכיב הבלתי מוסרי הטמון בביצוע העבירה או בנסיבות ביצועה. מאחר שאמות המידה המוסריות הן דבר תלוי נסיבות ומשתנה, השימוש במונח עמום זה אפשר לבתי המשפט ולבתי הדין המשמעתיים לצקת בו תוכן ממקרה למקרה באופן המתבקש מנסיבות המקרה, מהתפקיד או העיסוק בהם מדובר ומתפיסות העולם ואמות המידה האתיות הרווחות בחברה באותה עת. עוד ציין מזוז כי גם נסיבות ביצוע העבירה עשויות להשפיע על שאלת הקלון, וכך גם תחום העיסוק מעמדו של העוסק ותכלית ההוראה הסטטוטורית הקובעת את מניעת הכהונה או העיסוק בגין המעשה הנושא קלון.

לדעת מזוז, ניתן לומר בהכללה כי בעוד לצורך כהונה במשרה ציבורית קיימת צפייה ודרישה כללית להתנהגות נורמטיבית-אתית גבוהה, הרי שבנוגע לעיסוק במקצועות מסוימים בהם נקבע תנאי של העדר הרשעה בעבירה שיש עמה קלון, הדגש הוא יותר על זיקה פונקציונלית, בין סוג ומהות העבירה לבין המקצוע בו מדובר, ופחות על עצם ההיבט הבלתי מוסרי שבביצוע עבירה. עם זאת, בנוגע לתחומי עיסוק מסוימים, כגון עורכי דין או עובדי הוראה, עדיין הדגש הוא על דרישה רחבה של התנהגות אתית גבוהה של הגינות, יושר לבב וטוהר המידות, ולאו דווקא גישה פונקציונלית צרה.

נוכח כל האמור, סבר השופט מזוז כי אין ספק שהמעשים המיוחסים לכהן עולים כדי קלון, בוודאי כאשר הם מבוצעים על ידי עורך דין, ומכאן שדין בקשתו להידחות. כהן ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 שקל.

בר"ש 5979/18