שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > בג"ץ: אין לשלול זכויות רכושיות מבן זוג בעקבות טענות לבגידה

חדשות

בג"ץ: אין לשלול זכויות רכושיות מבן זוג בעקבות טענות לבגידה
בג"ץ: אין לשלול זכויות רכושיות מבן זוג בעקבות טענות לבגידה
19/11/2018, עו"ד לילך דניאל

במסגרת עתירה על פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול שעסקה בסוגיה של שיתוף ספציפי בדירת מגורים בין בני זוג בהליכי גירושין, נדרש בג"ץ לשאלה האם יש מקום לתת משקל לבגידה נטענת של אחד מבני הזוג בנושא זה. השופטים: אין בכוחה של בגידה לבטל שיתוף נכסים שהתגבש לפניה

העותרת נישאה לבעלה בתחילת שנות השמונים ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים משותפים. לאחר למעלה מ-30 שנות נישואין, הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ובה כרך את ענייני הרכוש. עילות הגירושין, לטענת הבעל, הן שהאישה אינה מקיימת יחסי אישות מזה מספר שנים, נואפת ולא דואגת לניקיון ולבית.

ביה"ד הרבני האזורי חייב את האישה להתגרש, ומשסירבה הורה על מעצרה ועל פיטורי בא כוחה. בעקבות עתירה שהגישה לבג"ץ, הגיעו הצדדים להסכמה שבעקבותיה התגרשו חיש מהר, אולם נושא חלוקת הרכוש המשיך להיות במחלוקת ביניהם. המחלוקת העיקרית נסבה על בית המגורים בו התגוררו בני הזוג למעלה מעשרים שנה עד לקרע ביניהם. בית הדין הרבני קבע כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית ועל כן זכאית העותרת למחצית משווי הזכויות הרשום על שם הבעל בבית.

ערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול התקבל ונקבע כי לאשה לא מגיע כל חלק, לא בקרקע ולא בבית הבנוי עליו. בפסק דינו, נתן בית הדין הגדול משקל לבגידה הנטענת של בת הזוג. נוכח האמור, הגישה האישה עתירה לבג"ץ, בה טענה כי יישום הדין הדתי על הסוגיה של שיתוף ספציפי בבית המגורים היוותה חריגה מסמכותו של בית הדין הרבני הגדול ומכאן שיש מקום להתערבות בפסיקתו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין דחו את העתירה, נגד דעתו החולקת של השופט יצחק עמית. לדברי השופט מינץ, עיון בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, על שלושת חוות הדעת של חברי ההרכב, מגלה כי פסק הדין ניתן על בסיס קביעות עובדתיות על פיהן לא הוכח שיתוף בנכס. למסקנה זו הגיע בית הדין הרבני הגדול בשל היעדרו של "דבר מה נוסף" להוכחת השיתוף, או בשל היעדר "אומדנא לכוונת שיתוף או נתינה" או בשל היעדר "כוונת שיתוף כלל".

עוד הוסיף מינץ כי עניין הבגידה הנטענת של העותרת אכן מצא את ביטויו בחוות דעתם של שניים מהדיינים ואף נקבע מפורשות כי "מעשה הבגידה יוצר כוונת אי שיתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו", אולם לשיטתו אין די בכך כדי להצדיק התערבות בפסק דינו של בית הדין. בעניין זה, הזכיר מינץ כי משטר יחסי הממון הקיים במקרה זה בין בני הזוג הוא איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון. על כן, השיתוף בנכס אינו נובע מחזקת השיתוף, אלא מהדין הכללי, תוך התחקות אחר כוונת שיתוף ספציפית של בני הזוג בנכס, כאשר נטל הראיה מוטל על כתפי העותרת להוכיח את קיומו של השיתוף. משכך, גם לפי הדין הכללי וגם לפי הדין העברי, נטל הראיה במקרה זה מוטל על העותרת להוכיח את קיומה של כוונת השיתוף בנכס ובמקרה של ספק, יש להעמיד את מלוא הנכס בחזקתו של הבעל.

עוד הוסיף מינץ, כי בגידה יכולה להוות נסיבה המשמיטה את הקרקע מתחת לקיומה של חזקת השיתוף הקיימת בין בני זוג, אולם אין בכוחה של בגידה של אחד מבני הזוג לבטל את שיתוף הנכסים שהתגבש, אם התגבש לפני הבגידה. לשיטתו, במקרה זה על פניו חיו בני הזוג בהרמוניה במשך שנים רבות, ובהתאם לדין אין מקום לזקוף את בגידתה הנטענת המאוחרת של העותרת לשלילת השיתוף בנכסים שהתגבש קודם לכן. לצד האמור, סבר מינץ כי מתוך דברי שניים מהדיינים בבית הדין הגדול עולה כי החלטתם נתקבלה במנותק מעניין הבגידה ולכן אין מקום לומר כי מסקנת דעת הרוב הייתה נגועה בשקלול נסיבות שאינן רלוונטיות לעניין, או כי בית הדין החיל את הדין הדתי על יחסי הממון הקיימים בין בני הזוג. אשר על כן, בית הדין לא חרג מסמכותו בפסק דינו ודין העתירה להידחות.

לכך הצטרף גם השופט אלכס שטיין. לשיטתו, שקילת נושא הבגידה הנטענת של האישה כחלק ממכלול העובדות הרלוונטיות לעניינה של שותפות מכללא איננה בגדר טעות גלויה ומוכחת על פני הפסק, ובוודאי שאיננה מהווה חריגה מסמכות. לדבריו, בהעדרו של הסכם מפורש, השאלה האם נתקיים שיתוף בנכס היא שאלה עובדתית ואפשר גם לראות בה שאלה מעורבת של דין ושל עובדה שכדי להשיב עליה חייב השופט לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר קיומה או העדרה של שותפות שוות זכויות בין בני הזוג בנכס הספציפי. במקרה זה, קבע בית הדין הגדול כעניין של עובדה, כי בני הזוג לא קיימו שותפות שוות זכויות בבית, ולמרות שלדברי השופט שטיין דעתו אינה נוחה עם קביעה זו - הסמכות לקבוע את עובדות המקרה ולהחליט אם אלו מקימות שותפות שוות זכויות ביחס לבית לא נתונה לו אלא לבית הדין האזורי ולאחר מכן לבית הדין הרבני. בעניין זה, בית המשפט העליון רק בודק אם גבולותיה של סמכות זו נפרצו, ולאחר שנוכח לדעת כי אין זה כך, עליו לסיים את המלאכה.

אין להתיר הגשת ראיות על מעשי בגידה בגדרו של דיון במחלוקת ממונית

עוד התייחס השופט שטיין לסוגיית הבגידה כלגיטימציה לשלילת זכויות רכושיות מבן הזוג. בנושא זה, הסכים שטיין כי הדין הישראלי אינו מתיר שלילת רכוש מבן זוג אשר נמצא "בוגד" בבן זוגו, ולכן לא היה מתיר הגשת ראיות על מעשי "בגידה", "ניאוף", וכיוצא באלה, בגדרו של דיון במחלוקת ממונית שנסובה על נכסים המוכרים כבני איזון לפי חוק יחסי ממון. לשיטתו, רכוש וזכויות ממון שיש לכל אחד מבני הזוג – הבעל והאישה, הם שלו בין אם הוא היה ונשאר נאמן לבן זוגו ובין אם הוא עשה מעשה "בגידה". עם זאת, לדבריו, לא זאת השאלה שבה עסק תיק זה, שנסבה על נתינה ולא על לקיחה: האם התנהלותם של בני הזוג במהלך נישואיהם מלמדת על כך שהבעל הסכים לשתף את האישה, ללא כל תנאי, בזכויות בבית, שאת המגרש עליו הוא בנוי ואת המימון לבנייתו הוא הביא אל תוך מסגרת הנישואין, ונשאר רשום כבעליו. לפיכך, לדעת שטיין, מדובר בבחינת קיומה של הקניית זכות שהאישה לא קנתה לעצמה בשל עצם נישואיה לבעל, ולא בשלילת רכושה מחמת מעשה "בגידה" או "ניאוף".

"קיומה או העדרה של הקניית זכות כאמור הם עניין של עובדה אמפירית, ולא עניין של אשמה, עונש, צדק או שיקול אחר המצוי בעולמן של נורמות, להבדיל מעובדות", כתב השופט שטיין. "בעניין הזה יש חשיבות מכרעת לכוונתו של בן הזוג שהוא בעל הנכס. כוונה זו יכול שתצביע על העדר רצון לשתף את בן הזוג "הבוגד" בנכס, ושומה עלינו לכבד ולאכוף גם כוונות אלה. חובה כאמור מוטלת עלינו מכוח המעבר למשטר של חוזה ועיקרון האוטונומיה של המערכת הזוגית, שכאמור יכולה להיות דתית, חילונית, פטריארכלית, פמיניסטית, פוריטנית או מתירנית, לפי בחירתם של בני הזוג".

השופט עמית, שנותר בדעת מיעוט בעתירה, הסכים כי מקום בו הוכח כי בן הזוג "הנבגד" לא התכוון מלכתחילה לחלוק את רכושו עם בן הזוג "הבוגד" יש לכבד כוונה זו. מנגד, לא ניתן לבצע "הנדסה חוזרת" ולקבוע כי משעה שבן הזוג ביצע אקט של בגידה, אזי יש להניח כי בן הזוג "הנבגד" מלכתחילה לא התכוון לחלוק עמו את רכושו. בעניין זה הדגיש השופט עמית כי אינו בא לומר שלנושא הבגידה לא יכולה להיות אף פעם השלכה בסכסוך הרכושי בין בני זוג, אולם לדבריו בחינת הדברים צריכה להיעשות באספקלריה של הדין האזרחי לצורך בחינת השאלה אם יש מקום להחיל את חזקת השיתוף או את השיתוף הספציפי בנכס. בעניין זה, הדגיש עמית כי המגמה בדין האזרחי היא לנתק את אשמו של מי מבני הזוג מהנושא של חלוקת הרכוש, לעומת הדין הדתי, בו לאשם בכלל ולבגידה המינית של אחד מבני הזוג בפרט, יש השלכה גם בנושאים הרכושיים.

עמית לא שלל כי ייתכנו מקרים בהם בגידה ממושכת תעיד על העדר שיתוף בין בני הזוג, אלא שלשיטתו במקרה זה היה זה הבעל שכתב בתביעת הגירושין, לאחר כ-31 שנות נישואין, כי "בחודשים האחרונים" לעותרת יש בן זוג אחר. עוד סבר עמית כי בית הדין הרבני הגדול החיל את הדין הדתי תוך מתן משקל לבגידתה של האשה, בשאלה רכושית מובהקת ובכך הכניס את רכיב האשמה לענייני רכוש דרך הדלת הראשית, ולמיצער, דרך החלון, תוך דחייה למעשה, ואף הלכה למעשה, של הלכת השיתוף הספציפי בבית המגורים. משכך, לשיטתו, היה מקום לקבל את העתירה ולהתערב באופן יוצא דופן בפסיקתו של בית הדין הרבני הגדול.

 

בג"ץ 4602/13

 

בנוסף אולי יעניין אותך
הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
עורכי דין/בעלי מקצוע עוד
152 | S:150