חדשות

בית משפט השלום בת"א דחה את תביעתו של כתב "ידיעות אחרונות" לשעבר, צחי כהן, שפוטר לאחר שפרסם במוסף "7 ימים" כתבה אודות סטנדאפיסטית בדואית שבדיעבד התבררה כדמות פיקטיבית של שחקנית ישראלית. ביהמ"ש: כהן התעלם "מאותות אזהרה"  רבים בדבר "הסוד" אודות זהותה האמיתית של המרואיינת

בית משפט השלום בת"א דחה תביעה בסך מיליון שקל שהגיש עיתונאי "ידיעות אחרונות" לשעבר, צחי כהן, נגד העיתונאי משה טימור ושחקנית בשם גילה צימרמן, בעקבות כתבה בה התראיינו השניים ושבמרכזה עמדה דמות פיקטיבית שגילמה צימרמן של סטנדאפיסטית בדואית בשם "פאטמה". לדברי כהן, לאחר פרסום הכתבה, ומשהתברר כי מדובר בדמות בדויה – פוטר מעבודתו בבושת פנים. ביהמ"ש קבע כי אין חובת זהירות בין מרואיין לעיתונאי וכי ממילא כהן התרשל בעבודתו כעיתונאי משהתעלם משלל אותות האזהרה שעמדו בפניו.

התובע, צחי כהן, שימש בזמניים הרלוונטיים כעיתונאי בעיתון "ידיעות אחרונות" ושימש כתב מגזין במשך כ-21 שנים במוספים: "7 ימים", זמנים מודרניים", 24 שעות", ממון", ו"מסלול". הנתבעת, גילה צימרמן, היא שחקנית וסטנדאפיסטית שהשתמשה בזמנים הרלוונטיים בשם הבמה "פאטמה". הנתבע, משה טימור, הוא שדרן, קריין ושחקן המגיש מזה שנים רבות את התכנית "שישי אישי" ברשת ב' של קול ישראל. במסגרת התוכנית  מארח טימור בצורה קבועה את צימרמן בשמה הבדוי "פאטמה", אמנית "סטנד אפ" בת המגזר הבדואי.

לטענת כהן, במסגרת עבודתו נהג לערוך חיפוש אחר חומרים מתאימים לפרסום ובשלב מסוים נתקל, כשהאזין לתכניתו של טימור ברשת ב', באישה דוברת עברית במבטא ערבי בשם "פאטמה" שנהגה לספר סיפורים מהווי הכפר הערבי בו לכאורה התגוררה, על בני משפחתה, שכניה וחיות המשק בכפר. זאת, על פי הנטען, מבלי שבשום נקודת זמן במהלך השידור לא טרח מר טימור להבהיר כי מדובר במתחזה ששמה האמתי הוא גילה צימרמן. לטענת כהן, נתקל אף בדף הפייסבוק של אותה "פאטמה", ובעקבות כך יצר עמה קשר והחל בגיבוש פרטים לצורך הכנת כתבה אודותיה. במהלך השיחה עמה היא התעקשה שיפגוש גם את "פטרונה", מר טימור. לטענת כהן, תחילה לא הביע עניין בכך אך לבסוף התרצה והסכים לראיין את השניים בצוותא.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

עוד הוסיף כהן, כי במהלך העבודה על הכתבה ביקש מצימרמן לראיין אותה בכפר מגוריה ואף לצלמה שם, אך היא סירבה בנימוק שהגעת איש תקשורת לכפר תמשוך תשומת לב מיותרת ותגרור תרעומת כלפיה מצד בני הכפר, שאינם רואים בעין יפה אישה שיוצאת לעבוד בלילות. עוד ציין כהן כי טימור טען בפניו כי נפגש עם בעלה של צימרמן בכפר מגוריה וביקש מהמוכתר רשות להעלות אותה לשידור בפינה קבועה בתכניתו. מלבד האמור ציין כהן כי במהלך הכנת הכתבה נהגה צימרמן לשוחח עמו בטלפון ולהציג את "אמרגניתה", שהייתה לא אחרת מאשר היא עצמה, באופן ניפרד מהדמות הפיקטיבית "פאטמה". בנוסף, לפי טענתו, שלחה לו צימרמן גם מייל ובו תוספות לכתבה, והכל תוך שימוש מכוון בעברית עילגת ורצופה בשגיאות כתיב, שכל מטרתה הייתה ליצור מצג שווא של ערביה.

הכתבה פורסמה ביולי 2013 במוסף "7 ימים", ככתבת תחקיר אודות אותה "פאטמה", שנשאה את השם "פאטמה קומדי קלאב". לאחר פרסום הכתבה, כשהתברר כי מדובר בדמות בדויה, פוטר כהן מעבודתו והגיש תביעה כספית נגד צימרמן וטימור בסך מיליון שקל בעילות של רשלנות, הטעיה ותרמית, לשון הרע, ושקר מפגיע. לטענת כהן, עם היוודע דבר התרמית זכה לקיתונות של לעג וביקורת בכלי תקשורת רבים ופוטר מעבודתו בעיתון לאחר 21 שנה. לדבריו, הפגיעה המקצועית שהוסבה לו בשל תרמית זו היא אדירה וכוללת רכיבים רבים, לרבות נזק ישיר בגין אבדן הכנסה עקב פיטורין, אבדן גמלה עתידית, הפסד הכנסה של כעשרים שנות עבודה ועוד.

צימרמן מצדה, טענה כי למרואיין אין כל חובת זהירות מושגית כלפי עיתונאי ולעיתונאי לא יכולה להיות כל עילת תביעה כלפי מרואיין, בעיקר לאור נסיבותיו של המקרה דנן. עוד טענה כי אין כל קשר בין פיטוריו הנטענים של כהן לבינה, כאשר פיטוריו קשורים בין היתר, לרשלנותו, רשלנות עורכי המוסף/עיתון, בעיות תפקוד ו/או בריאות, קיצוצים בעיתונות הכתובה, מיתון בתחום התקשורת ועוד. משה טימור טען כי מדובר בתביעה ריקה ונטולת כל עילה שבדין, כאשר במסגרתה מנסה כהן לגלגל לפתחו את התרשלותו בעבודתו כעיתונאי. לשיטתו, כהן התעצל בבדיקת העובדות, עצם עיניים אל מול "נורות אזהרה" שהבהבו מול עיניו ונהג בחוסר מקצועיות מובהק בפרסום הכתבה העומדת בבסיס התביעה.

אין מקום להטיל אחריות על מוסר המידע

השופטת הבכירה רחל ערקובי דחתה את התביעה. לדבריה, השאלה העקרונית שעולה מהמקרה היא האם ניתן להטיל חובת זהירות על מקור המידע העיתונאי, כאשר המידע שנמסר אינו מדויק או אינו נכון. לצורך הכרעה בשאלה זו, בחנה השופטת בין היתר את חוות דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים בעניין זה, והגיעה למסקנה כי יש לקבל את חוות הדעת מטעם צימרמן וטימור. בעניין זה, סברו המומחים כי חובת הנאמנות לאמת מוטלת אך ורק על כתפי העיתונאי המפרסם והעורך, כך גם בדיקת הנכונות והמהימנות של הידיעה  טרם פרסומה.

עוד הוסיפה השופטת כי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות אינו יכול לשמש כמסגרת נורמטיבית ליצירת חובת זהירות מושגית, עקרונית או תיאורטית בין עיתונאי למרואיין, כאשר בהתאם לתקנון האחריות על הפרסום חלה על המפרסם בלבד כעיתונאי. גם הפסיקה שדנה בחסיון העיתונאי, דווקא מגינה על חשיפת המקור העיתונאי ולא על העיתונאי המפרסם. מעבר לכך, צוין, במועצת העיתונות קיים בית דין פנימי הדן בסוגיות הקשורות לאתיקה עיתונאית, ולכן היה בכוחו של כהן לפנות אף אליו לצורך בחינת התנהלותו של מר טימור, ככל שסבר כי התנהלותו עולה כדי הפרת כללי האתיקה, דבר שלא נעשה.

אף משיקולי מדיניות ציבורית סברה השופטת כי אין מקום להטיל אחריות על מוסר המידע, כאשר בסופו של יום השליטה על המידע, לרבות ההחלטה אם המידע יפורסם אם לאו, שמורה בידי העיתונאי המפרסם וצוות מערכת העיתון. לשיטתה, דברים אלו מתיישבים עם ההגנה שנקבעה בפסיקה בקשר למקור העיתונאי ומתקשרים אף לעניין הקשר הסיבתי. נוכח האמור, נקבע כי התובע כשל מלהוכיח חובת זהירות מושגית בין עיתונאי למרואיין, כשלדעת השופטת אין כל רלוונטיות, בנסיבות המקרה, לשאלה האם טימור היה בכובעו כעיתונאי בזמנים הרלוונטיים אם לאו.

כפועל יוצא, שללה השופטת קיומה של חובת זהירות מושגית גם בין כהן לצימרמן. לדבריה, צימרמן היא שחקנית וסטנדאפיסטית במקצועה אשר השיבה לשאלותיו של כהן בנוכחותו של מר טימור בדמות הבמה "פאטמה". משכהן לא הצביע על כל מסגרת נורמטיבית המחייבת להגינות ושקיפות בין עיתונאי למרואיין, וממילא לא הוכיח כי קיימת חובת זהירות מעין זו בנסיבות דנן - לא קיימת חובת זהירות בינו לבין צימרמן.

עוד קבעה השופטת כי לא מתקיימת גם חובת זהירות קונקרטית בין התובע לנתבעים. לשיטתה, התמונה הכוללת העולה מהדברים היא כי דובר בריאיון משותף בין כהן למגיש התוכנית "שישי אישי" אשר משודרת בליל שישי בחצות, לבין סטנדאפיסטית אשר נוהגת להתארח בצורה קבועה בתוכנית הרדיו בשעה האחרונה לתוכנית. לדעת השופטת, בעת הריאיון טימור שימש אף הוא כמרואיין ולא כעיתונאי המהווה מקור למידע, כאשר הריאיון בוצע בביתו של טימור באווירה נינוחה ובלתי רשמית. עוד ציינה השופטת כי כהן הסתמך על הכרות שטחית עם טימור טרם פרסום הכתבה, ודומה כי תחושתו הסובייקטיבית היא שהנחתה אותו להאמין כי מדובר במקור מהימן, אם בכלל.

"יכול היה לגלות בקלות את הסוד"

עוד הוסיפה השופטת כי גם אם הייתה מתקבלת טענתו של כהן כי ישנה חובת זהירות בינו לבין טימור בכובעו כעיתונאי, הרי שאין זה סביר כי צימרמן הייתה צריכה לצפות כי כהן יפרסם את הכתבה מבלי לבצע את הבדיקות הנדרשת המצופות ממנו. מעבר לכך, נקבע, טענות כהן באשר לכללי האתיקה המצופים מעיתונאי ממילא אינן רלוונטיות לצימרמן או חלים עליה כשחקנית קומית אשר התראיינה בכובעה ככזה.

מלבד האמור סברה השופטת כי מהעדויות עולה כי כהן יכול היה לגלות בנקל את "הסוד" שלא נחשף בפניו. כך למשל, העיתונאית סמדר שיר שעובדת אף היא ב"ידיעות", פרסמה כתבה אודות דמותה של "פאטמה" מספר שנים קודם לכן, שם נכתב בברור כי ישנו "סוד" אודות דמותה של "פאטמה". מהעדויות אף עלה כי כהן לא ביקש מצימרמן תעודת זהות לאימות פרטיה האישיים ולא בדק כל נתון עובדתי באשר לזהותה. לדעת השופטת, בדיקת העובדות אודות סיפורה של "פאטמה" עובר לפרסום הכתבה היה מתבקש וגם כהן עצמו העיד כי במהלך הריאיון צימרמן שיתפה מספר פעמים כי ישנו "סוד" האופף את כל סיפור חייה, אך הוא סבר כי מדובר בסוד הצלחתה לפרוץ את גבולות המגזר שלה.

"התמונה הכוללת אשר עולה הנה כי דווקא מר כהן התרשל כאשר לא ביצע פעולות בסיסיות וסבירות המצופות מעיתונאי כדי לגלות אודות ה"סוד" האופף חייה של דמות הבמה "פאטמה" מושא הכתבה", כתבה השופטת והוסיפה כי כללי האתיקה העיתונאית עליהם ביקש כהן להסתמך מציינים ברחל בתך הקטנה את חובתו של עיתונאי לבדוק את המקור, לחפש ולהצליב מידע עובר לפרסום. לפיכך, לא נמצא כי אי גילוי מפורש מאת הנתבעים אודות הסוד בא בגדר התרשלות, מה גם שאין זה סביר, לדעת השופטת, כי על הנתבעים היה לצפות שאי הגילוי יוביל לפיטוריו של כהן.

גם בנוגע ליסוד הקשר הסיבתי, ציינה השופטת כי התמונה הכוללת הנלמדת מעיון במכתב סיום העסקתו של כהן היא כי דווקא שיטות העבודה בהן נקט ותפיסתו את תפקידו הן שהובילו לפיטוריו, כאשר פרסום הכתבה תרם לחשיפת התנהלותו במערומיה. עוד הוסיפה כי מהמכתב אף עלה כי הוא לוקח אחריות מלאה לכשל בהכנת הכתבה, בעוד שבחקירתו הנגדית טען כי היה חוזר על דרך התנהלותו שוב ושוב והוא לא רואה בה כל פסול. לדעת השופטת, הסתירה בין גרסאות אלו מחלישה את טענתו, כאשר גם החשש לו טען, שלא לקבל את פיצויי הפיטורים מהמעסיק, אין בו כדי לרפא סתירה זו.

לבסוף קבעה השופטת כי התובע כשל גם להוכיח את עוולת התרמית, הדורשת חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב של עובדה; העדר אמונה באמיתות ההיצג; כוונה שכהן יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו; כי כהן הוטעה ופעל על סמך טעותו; וגרימת נזק ממון עקב פעולתו של כהן על סמך ההיצג. לדעת השופטת, פועלם של הנתבעים לא מצביע בהכרח על כוונה להטעות את כהן ברמת ההוכחה הנדרשת. כך, הנתבעים העידו שלא ציפו כי הכתבה תגרום לפיטוריו של כהן, לא סברו כי הוא יתעלם מכל אותות האזהרה שהעלו לפניו ואף לא ציפו כי הכתבה תעבור את מסננת העריכה במערכת העיתון, וכל שרצו היה לקדם את התוכנית ואת דמותה של "פאטמה", ולא יותר מכך.

כמו כן, כהן לא הוכיח שמדובר ב"הונאה מתוכננת" של הנתבעים, אשר לטענתו "ידעו כל העת כי הם מוסרים לו מידע כוזב מתוך כוונה שיפרסמו". בעניין זה, סברה השופטת כי עצם העובדה שכהן הוא זה שיצר קשר עם הנתבעים מחלישה בצורה נכרת טענתו כי פועלם היה מתוכנן, תוך כוונה להטעותו. כן נדחתה טענתו של כהן כי הסתמך על עיתונאי בכיר ממנו ונקבע כי לא מתקיימים פערי כוחות שהצדיקו התעלמות מחובתו של עיתונאי לבדוק את המידע שנמסר לו על ידי המקור. בשולי הדברים ציינה השופטת כי לא התייחסה לתוכן הכתבה ולדברים שבוודאי על פניהם אי אפשר לקבלם כאמת מבלי בירור כלשהו, כגון מספר ילדיה של "פאטמה", שמותיהם, העברית הגבוהה שבפיה, מקום מגוריה שלא קיים, וכיוב' נתונים שבדיקת כל אחד בנפרד הייתה מובילה את כהן למסקנה כי המדובר בדמות בדויה.

התביעה נדחתה במלואה. עם זאת, חרף דחיית התביעה, ולאחר שהסתבר כי התובע באופן תמים ובלתי מקצועי בעליל הסתמך על דברי הנתבעים מבלי לבדוק אותם, פטרה אותו השופטת מחיוב בהוצאות לטובת הנתבעים.

ת"א 26085-05-14