חדשות

בית משפט השלום בירושלים חייב פעיל ציבור המזוהה עם מפלגת ש"ס לפצות את ברוך מרזל ב-13 אלף שקל, לאחר שייחס לו בראיון ברדיו "קול חי" בתקופה שטרם הבחירות בשנת 2015, "רדיפה" של הרב המנוח עובדיה יוסף. השופט: "ייחוסה לאדם של פגיעה בדמות רבנית בסדר גודל שכזה הוא מהלך בעייתי"

הנתבע, יהודה אבידן, הוא פעיל ציבור המזוהה עם מפלגת ש"ס. התובעים הם ברוך מרזל, ד"ר מיכאל בן-ארי ועורך הדין איתמר בן גביר. בבחירות לכנסת ה-20 שנערכו בשנת 2015, התמודדו התובעים במסגרת סיעת "יחד", שהורכבה בין היתר ממפלגת "עוצמה יהודית" אליה השתייכו.

כחודש לפני הבחירות, התראיין מרזל לרדיו "קול חי" בעקבות דיון בוועדת הבחירות על עתירה לפסול את מועמדותו לכנסת. במסגרת זו נשאל אודות עמדת אנשי ש"ס, שמחד התנגדו לדרכו ומאידך הצביעו בכנסת כנגד פסילת מועמדותו, והשיב. בשלב זה צורף לריאיון הנתבע, שהתבקש להשיב באותה סוגיה. הוא השיב שהתנגדות לפסילת המועמד אינה לגיטימציה לתמיכה בו, ופירט מדוע אינו מסכים לדרכו של מרזל, שלדידו אינו מייצג את הציבור החרדי, פועל כנגד דעת "כל גדולי הדור" ותומך בעליה להר הבית.

בין היתר אמר הנתבע בראיון כי מרזל וחברי המחנה שאליו הוא משתייך "רדפו" את הרב עובדיה יוסף ז"ל, תוך שמרזל עצמו מוחה בקול על אמירות אלו. לבסוף, ולאחר התערבות המראיין, המשיך הריאיון בצורה רגועה יותר, תוך דיון בביקורת הנתבע על מה שלשיטתו היא פעילות מרזל לעליה להר הבית, כשבמסגרת זו חזר הנתבע על גישתו לפיה לא ניתן להפריד בין מרזל לבין המחנה שהוא מייצג. בשלב מסוים טען מרזל כי נכח במאות לוויות כתוצאה מהסכם אוסלו ש"אריה דרעי בזכותו עבר ההסכם הזה", אז חזרו הדוברים להתנצח, כשהנתבע טען "אתה מדבר נגד הרב עובדיה", ומרזל נוזף בו. בשלב זה קטע המראיין את השיחה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בעקבות הדברים הללו, הגישו התובעים תביעת לשון הרע נגד הנתבע, בטענה כי הוציא את דיבתם רעה, השפילם ופגע בשמם הטוב, בין היתר בהיותם בעלי מעמד ציבורי ומי אשר משתייכים לציבור שומרי התורה והמצוות. עוד נטען שהתבטאויות הנתבע פגעו בהצלחת סיעת "יחד", שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות, וכן גרמו לתובעים נזק בלתי ממוני לרבות עוגמת נפש. בשל כל אלה, עתרו התובעים לחייב את הנתבע בסכום של ארבע מאות אלף שקל.

הנתבע, מנגד, טען כי בדבריו התכוון ל"רדיפה פוליטית" של "המחנה הימני הקיצוני המיוצגים ע"י התובעים" וזאת בין היתר באמצעות הפגנות, בגין דעותיו המדיניות שלדעתם אפשרו את חתימתו של הסכם אוסלו. לטענתו, לא האשים את התובעים באופן אישי אלא "את המחנה אותו הם מייצגים" והוסיף וטען כי התביעה היא כלי לניגוח פוליטי, שכן התובעים לא תבעו אחרים שהשמיעו דברים חמורים יותר בריאיון רדיו נוסף שנערך עם בן גביר.

השופט אוהד גורדון קיבל את התביעה באופן חלקי ופסק כי על הנתבע לפצות את מרזל בלבד ב-13 אלף שקלים. תחילה הזכיר השופט כי השיח הפוליטי אינו זהה במאפייניו לשיח פרטי ועל כן ניתנת במסגרתו הגנה מוגברת לחופש הביטוי. עוד נקבע בפסיקה כי משקל הזכות לשם טוב נחלש כשמדובר בדמויות ציבוריות בעלות נגישות לכלי התקשורת, אשר נמצאות במרכזו של פולמוס ציבורי, שצריכות להיות נכונות לספוג הערות ביקורתיות. יחד עם זאת, הבהיר השופט, המשתתפים בדיון הציבורי אינם פטורים מהחובה לשמור על כבוד יריביהם לשיח, ואינם חופשיים לנקוט בהשמצות אישיות. במסגרת זו עליהם לערוך הבחנה בין המחלוקות הרעיוניות והשמעת הביקורת הלגיטימית במסגרת זו, לבין שמם הטוב של יריביהם, שהפגיעה בו אינה כלי לגיטימי להשגת תמיכה.

במקרה זה, נקבע, האמירה כי לפיה מרזל "רדף" יחד עם אחרים את הרב יוסף ז"ל היא אמירה פוגענית, בהיותה מתייחסת לאחד מגדולי פוסקי ההלכה, מנהיגו של ציבור רחב שבין שלל תפקידיו כיהן כרב הראשי הספרדי וכדיין בבית הדין הרבני הגדול. לצד עשייתו הדתית נודע הרב יוסף כמנהיגה הרוחני של תנועת "ש"ס" וכנשיא "מועצת חכמי התורה" שלה, והשפיע השפעה של ממש על החברה בישראל. לפיכך, לדעת השופט, ייחוסה לאדם של פגיעה בדמות רבנית בסדר גודל שכזה הוא מהלך בעייתי. זאת, בפרט נוכח המינוח בו בחר הנתבע - "רדיפה", שהיא מונח קשה בעל קונוטציה שלילית ואקטיבית החורג מגדרי אי-הסכמה או הבעת דעה או מחאה כחלק מוויכוח פוליטי-מדיני לגיטימי, לעבר משמעות של התנכלות מתמשכת לרב המנוח.

עוד סבר השופט כי מסקנה זו מעצימה כאשר בוחנים את האמירה בתוך הקשרה. כך, האמירה נאמרה במסגרת ראיון ברדיו "קול חי", הפונה לציבור מאזינים דתי וחרדי וזוכה לחשיפה נרחבת. כמו כן, מתוכן הריאיון ומטיעוני הצדדים עלה כי בדבריו כיוון הנתבע לסוגיה שהיא רגישה במיוחד בקרב הציבור הרלבנטי: אסיפות, משמרות והפגנות מחאה שהתקיימו בשנות התשעים למול בית הרב יוסף ז"ל ובמקומות בהם נשא דברים, במחאה על עמדותיו בנושאים מדיניים. מלבד האמור, הזכיר השופט כי האמירות נאמרו בהקשר של מאבק פוליטי: ערב בחירות, בידי הנתבע שהוא פעיל בתנועת ש"ס וכנגד יריב פוליטי שהתמודד לכנסת בסיעה מתחרה. לפיכך, לדעת השופט, שילוב כל אלה ממחיש את פוטנציאל הפגיעה שבהשמעת האמירות.

ניסח את דבריו כעובדות

עוד דחה השופט את טענת הנתבע לפיה דובר בפליטת פה וכי טענת הרדיפה התמקדה ב"מחנה" של מרזל להבדיל ממנו עצמו. בעניין זה, ציין השופט כי לא דובר באמירה בודדת אלא באמירה עליה חזר הנתבע מספר פעמים. כמו כן, מנקודת מבטו של המאזין הסביר, בשים לב לחריפותה ולרגישותה של האמירה אודות "רדיפת" הרב המנוח, אין באמירות-ההמשך לפיהן הנתבע התכוון ל"מחנה" של מרזל כדי לרפא את פוטנציאל הפגיעה בשם הטוב. עוד סבר השופט כי אם אכן היה מדובר ב"פליטת פה", הרי שניתן היה לצפות כי הנתבע ינצל את ההזדמנויות שהיו לו במהלך הדיון, ויבהיר באמירה מפורשת באזני המאזינים כי טעה, אלא שהוא לא עשה כן אלא בחר בגישת-ביניים שאינה חוזרת על הטענה להשתתפות פיזית או אקטיבית-אישית של מרזל, אך עוסקת ב"מחנה" שהוא קשור בו באופן המותיר על כנו את שיוכו ל"רדיפה".

מנגד, קבע השופט כי אין לקבל את תביעתם של בן ארי ובן גביר, שכן לא דובר באמירה מפורשת של הנתבע המייחסת להם השתתפות ב"רדיפת" הרב יוסף ז"ל, אלא באמירה המתייחסת ל"הפרדה שמנסים כל הזמן לעשות" בין מרזל לבינם "או למחנה של...". לפיכך, קבע השופט, בן ארי ובן גביר לא הראו כי האפשרות לפיה האמירה התייחסה למעורבותם ב"רדיפת" הרב המנוח, עדיפה על האפשרות לפיה הייתה חלק מ"טיעון ההפרדה", ולא נראה כי המאזין הסביר היה מבין את האמירה בדרך הראשונה, להבדיל מן האחרונה.

בכל הנוגע להגנות החוק, לא שוכנע השופט כי עומדת לנתבע הגנת אמת בפרסום, שכן הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי טענתו לפיה מרזל נטל חלק ב"רדיפת" הרב יוסף ז"ל, היא אמת. עוד נקבע כי לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב בהקשר של הבעת דעה, שכן דבריו בריאיון נוסחו כהצגת עובדה והוא לא טען לאורך השיח הממושך בנושא כי דובר בדעתו ואף לא ביאר באזני המאזינים על אילו עובדות הוא סומך את התבטאותו.

אשר על כן, יפצה הנתבע את ברוך מרזל ב-13 אלף שקלים, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט בסך 5,000 שקלים. תביעתם של בן ארי ובן גביר – נדחתה.

ת"א 39636-11-15