בית המשפט העליון דן ב"גלגול שלישי" בבקשות רשות ערעור שהגישה המדינה בשני מקרים בהם בוטלו כתבי אישום מחמת "הגנת מן הצדק". נקבע, כי הפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ובעיקר כאשר מדובר באכיפה מפלה ובררנית, לא תותנה, בהכרח, בקיומו של מניע פסול או בכוונת זדון אולם תעשה רק במקרים חריגים
עניינם של ההליכים בשתי בקשות רשות ערעור שהגישה המדינה, המופנות כנגד החלטות לביטול כתבי אישום מחמת "הגנה מן הצדק", נוכח שורה ארוכה של ליקויים ומחדלי אכיפה, חקירה והעמדה לדין.
הבקשה הראשונה עוסקת בפרשה שעניינה היתרי בנייה שניתנו על-ידי שני חברי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה עמק הירדן לאתר תיירות, מלונאות ונופש שבחמת גדר. הבקשה השנייה, בה בוטל כתב האישום מחמת אכיפה בררנית פסולה, עוסקת בפרשה בה היו מעורבים עשרות מורים מאזור הצפון, אשר נחשדו כי ניסו לקבל טובות הנאה שונות באמצעות הגשת בקשה להכרה בתואר אקדמי פיקטיבי לגף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל שבמשרד החינוך. מסכת העובדות בהליכים שנוהלו היא מורכבת, וכוללת שורה ארוכה של מחדלים מצד מספר גורמי אכיפה, אנדרלמוסיה ארגונית ואי-הקפדה על נהלי חקירה והעמדה לדין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השאלה העיקרית שהתעוררה בשני ההליכים, נוגעת לתחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק במקרים בהם לא עומדת כוונת זדון מאחורי פעולות החקירה האכיפה וההעמדה לדין מצד הרשות, אלא מחדלים שברשלנות וטעויות שבתום-לב הם שמביאים לפגיעה ממשית בתחושת הצדק. בפרשת התארים המזויפים התעוררה שאלת תחולתה של הדוקטרינה במקרה בו טעות הרשות הובילה להפליה בהעמדה לדין של מעורבים שונים באותה פרשה, ובפרשת היתרי הבנייה דובר במקרה בו הרשות פעלה תוך שיהוי מכביד בהנעת גלגלי החקירה וההעמדה לדין, לצד פעולות רשלניות נוספות מצידה.
המשנה לנשיאה חנן מלצר קיבל את בקשת רשות הערעור אולם דחה את הערעורים לגופם. לאחר שבחן את הדברים גם בהיבט המשווה, הגיע השופט מלצר למסקנה כי הטענה להפליה פסולה בהעמדה לדין בעילה של הגנה מן הצדק, חולשת גם על מקרים בהם טוען הנידון כי נפל פגם בהעמדתו לדין או בניהול ההליך הפלילי נגדו, ולו משום חדלונה של הרשות, בטעות שנפלה על-ידה בתום-לב, או בגין מחדלים מצידה. זאת, לצד מקרים בהם פעלה הרשות בשרירות מכוונת, בחוסר תום-לב, ומתוך שיקולים זרים.
בהתאם לאמור, ניתן עקרונית לראות במחדלי הרשות או במעשיה הרשלניים משום 'פגם', אשר יש בו כדי לפתוח את שערי המבחן התלת-שלבי שנקבע בפסיקה לצורך תחולת הדוקטרינה של הגנה מן הצדק. לצד זאת הדגיש השופט מלצר כי אין בכך כדי ללמד שיש לייחס משקל ממשי לכל טענה באשר לטעות או למחדל מצד רשויות האכיפה, אלא לליקוי מהותי שכזה. עוד ציין השופט כי בבחינת הטענה להגנה מן הצדק לגופה, יש להעניק משקל גם לעובדה שהרשות פעלה בתום-לב, ללא מניע פסול או כוונת זדון. בהתאם, לדעת מלצר, התוצאה תהא שרק מקרים נדירים וחריגים בהם נטענה טענה לאכיפה מפלה שאיננה תוצאה של כוונת זדון יקימו לנאשם הגנה מן הצדק.
בכל הנוגע לתחולת ההגנה בגין שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב האישום, סבר מלצר כי במקרים חריגים תיתכן הכרה בתחולתו של עקרון ההגנה מן הצדק מחמת חלוף זמן משמעותי בהגשת כתב האישום, וזאת בהתקיים מספר תנאים: (א) שמשך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה הוא משמעותי; (ב) הפגיעה בהגנתו של הנאשם, בחירותו ובנסיבות חייו האישיות, עקב השיהוי בהגשת כתב האישום, היא ממשית ומוחשית; (ג) אין בנמצא טעם מניח את הדעת להתנהלותה זו של הרשות מחמת מורכבות ההליך, ניהול החקירה, או עומס מכביד. מקום בו מצא בית המשפט כי השיהוי שנפל בעניינו של נאשם הוא אכן מכביד בהתאם לשיקולים אלו, עליו לבחון האם עומדת לו ההגנה מן הצדק בהתאם למבחן התלת-שלבי לתחולתה של הדוקטרינה, ובשים לב לשפע הסעדים העומדים לרשות בית המשפט.
עוד נקבע כי אין בסיס לטענת המדינה לפיה יש להבדיל נידונים רגילים לנושאי משרה ציבורית, ולסייג את החלתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק לגבי האחרונים, מקום בו אלה מעלו בתפקידם הציבורי. "אין צורך לומר גם כי עובד הציבור אף הוא, כשאר בני האנוש, חשוף לעיתים לנחת זרוע שרירותית מצד רשויות האכיפה וההעמדה לדין", כתב השופט מלצר, "וגם בעניינו עלולים להתעורר פגמים בהליך ההעמדה לדין, אשר עשויים לסתור את תחושות הצדק וההגינות. טעמי המהות המבססים את עקרון ההגנה מן הצדק, מצדיקים אפוא אף את הכללת עובד הציבור תחת כנפיה של הגנה זו".
יחד עם זאת הדגיש מלצר כי במסגרת השלב השני של המבחן התלת-שלבי להחלת ההגנה, בעת ביצוע איזון הערכים והאינטרסים לאור הפגיעה במידת הצדק – יש לייחס משמעות לחומרתה של העבירה, אופייה ונסיבותיה, ובקשר לכך יבואו בחשבון ההיבטים והשיקולים השונים הנוגעים לביצוע העבירה הנטענת בידי עובד הציבור – דוגמת המעמד הציבורי של מבצע העבירה, אותו הוא ניצל לרעה על פי הטענה, טיב המשאב הציבורי אליו הוא שלח את ידו ומידת הפגיעה באמון הציבור שהביאו מעשיו.
לאחר יישום העקרונות הנ"ל, הגיע מלצר למסקנה כי יש לדחות את הערעורים שהגישה המדינה. למסקנה זו הצטרף גם השופט בדימוס אורי שהם, שהסכים כי הפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ובעיקר כאשר מדובר באכיפה מפלה ובררנית, לא תותנה, בהכרח, בקיומו של מניע פסול או בכוונת זדון. לדבריו, שערי הדוקטרינה יהיו פתוחים גם אם מדובר בהפליה פסולה בהעמדה לדין, שלא בכוונת זדון, אלא מתוך רשלנות או מחמת טעות שנפלה בשיקול הדעת של הרשות. עם זאת, הסכים שהם כי הפעלת הדוקטרינה במקרים בהם אין מדובר בכוונת זדון או בהחלטות שהתקבלו מתוך מניעים פסולים, תעשה רק במקרים חריגים שבהם עסקינן בהפליה משמעותית, הפוגעת בעקרונות של צדק והגינות משפטית.
מנגד, השופטת דפנה ברק-ארז סברה בדעת מיעוט כי היה מקום לקבל את הערעור בנוגע לפרשת התארים המזויפים, שכן העובדה שבפרשה האמורה ניתן להצביע על מקרים דומים אחרים שלא הסתיימו בהעמדה לדין אינה מניחה תשתית מספקת למסקנה כי יש לבטל את כתבי האישום. זאת, בנסיבות שבהן קיימים מקרים דומים נוספים, רבים אף יותר, שבהם הוגשו כתבי אישום וההליכים אף הסתיימו בהרשעות ובגזירת עונשים.
עוד הוסיפה השופטת, כי לשיטתה פרשת התארים המזויפים מלמדת על הצורך להפיק לקחים מערכתיים באשר לטיפול במקרים שבהם יש "סדרת" תיקים מאותו סוג. "חלוקת התיקים בין צוותים שונים מועדת להוביל לתוצאות שאינן אחידות", כתבה. "דומה שכדאי להימנע מכך ככל הניתן. ככל שמדובר בפרשה "גדולה" המחייבת היעזרות במספר צוותים, יש לוודא שיהיה גורם בפרקליטות שיראה את הדברים ב"מבט על". חזקה על המדינה שתיקח הערות אלה לתשומת ליבה".
