חדשות

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של שני נאשמים שהורשעו בעבירות של פשיטת יד ברחבת הכותל המערבי בירושלים. נקבע, כי לא ניתן לאפשר את תקיפת האיסור באופן עקיף בהליך פלילי וכי ממילא במישור המנהלי והחוקתי לא נפל פגם באיסור

המערערים הורשעו בבית משפט השלום בעבירות של פשיטת יד ברחבת הכותל המערבי בירושלים, ונידונו לעונשי קנס וחתימה על התחייבות. במרכזם של ההליכים, עמדה טענת המערערים לפיה התקנה שקובעת איסור פלילי על פשיטת יד ברחבת הכותל - בטלה. מדובר בתקנה 2(א)(7) לתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, הקובעת כי בתחומי המקומות הקדושים אסורה "פשיטת יד וקבלת תרומות, למעט הצבת קופסאות או קופות צדקה במקומות שהועיד לכך הממונה ולמטרות שהוא קבען".

המערערים והאגודה לזכויות האזרח שצורפה להליך כ"ידידת בית המשפט", טענו לבטלותה של התקנה וכפועל יוצא מכך ביקשו להורות על ביטול כתב האישום וזיכוי המערערים. לטענתם, התקנה אינה חוקתית שכן היא פוגעת בזכויות היסוד של חופש העיסוק, חופש הדת, וחופש הביטוי וכי היא אינה מקיימת את התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד. לצד טענות אלה טענו המערערים והאגודה כי שר הדתות חרג מהסמכות שהוקנתה לו בחוק השמירה על המקומות הקדושים שכן האיסור הפלילי אינו משרת את המטרה של שמירת המקומות הקדושים מפני חילול או כל פגיעה אחרת. עוד טענו כי נדרש אישור ועדה מוועדות הכנסת להתקנת התקנות, בהיותן קובעות איסור פלילי.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בית משפט השלום נשען בהחלטתו על קביעות שנקבעו בעניין אחר שייחס לנאשמת ארבע עבירות של פשיטת יד בחזית היציאה מרחבת הנשים בכותל המערבי. באותו מקרה קבע בית משפט השלום כי אמנם יש באיסור זה משום הגבלה של חופש העיסוק, אולם הפגיעה עומדת בדרישותיה של פסקת ההגבלה וכי לא ניתן לקבל שהאיסור סותר את מצוות היהדות למתן צדקה או סותר את ההלכה היהודית. עוד נקבע כי לא מדובר באכיפה בררנית או ב"זוטי דברים".

בעקבות דחיית טענותיהם, ערערו המערערים והאגודה לבית המשפט המחוזי, שם שבו והעלו את הטענות בדבר אי חוקיות האיסור. השופט ארנון דראל, אליו הצטרפו השופטות ענת זינגר וחגית מאק-קלמנוביץ, דחה את הערעורים. ראשית קבע השופט כי אין מקום לדון בבטלות התקנות במסגרת "תקיפה עקיפה" בהליך פלילי, שכן למרות שמדובר בתקיפתה של נורמה כללית ולא בתקיפת אקט מנהלי המיוחד למי שמבקש להביא לבטלותו, הרי שאין מדובר בשיקול בלעדי ואף לא בשיקול מכריע.

עוד הוסיף השופט כי התנהלות המערערים במקרה זה מחייבת שלא להתיר להם לעשות דין לעצמם, לעבור עבירה על האיסור הפלילי ולבקש להורות על בטלותו בגדרו של ההליך הפלילי. בעניין זה ציין השופט כי אחד המערערים אף הורשע בעבירה זו בעבר, חתם על התחייבות להימנע ממנה ושב וביצע אותה. עוד סבר השופט כי מפסיקתו של בית המשפט העליון עולה כי יש לשמור על ריסון וזהירות בדיון בתקיפה עקיפה נוכח החשש לפגיעה בסדר הציבורי. "מצב שבו מחליט אדם ביודעין ובמכוון להתעלם מאיסור שנועד להבטיח את הסדר הציבורי", כתב, "ובמקרה זה למנוע פגיעה במבקרים ובמתפללים בכותל המערבי, הרי שאין לקבל את הדרך של הפרת הנורמה ותקיפתה לאחר מעשה אלא יש לצפות כי התקיפה תיעשה מראש ובשלב מוקדם".

מלבד זאת הוסיף השופט כי בעת הדיון בתקפותה של התקנה בגדרו של ההליך הפלילי, לא נשמעת עמדתה של הרשות המנהלית שהתקינה את התקנות, שר הדתות, ושל הגורמים שעמם נועץ, וזאת כאשר על הפרק השאלה מה גורם לחילול או לפגיעה בכותל ובמתפללים בו. לשיטתו, תקיפה כזו מעוררת קושי במיוחד כאשר המחוקק סבר כי השר הוא הגורם המוסמך להכריע בכך. אמנם המדינה היא צד להליך, אך בכובעה כמאשימה, ולא בכובעה כרשות המנהלית שהתקינה את התקנה. כן ציין השופט כי גם אם מדובר בקבצנים, לא ניתן להכשיר התנהלות של עשיית דין עצמי, התעלמות מאזהרות ומהרשעה קודמת, ביצוע העבירות ותקיפת הנורמה האוסרת אותן בדיעבד. "המדיניות המשפטית הראויה אינה מצדיקה להתיר תקיפה עקיפה גם בהתחשב במצבם ובמצוקתם של המערערים", כתב השופט.

בנוסף, כך צוין, סדרי התפילה שנקבעו בתקנות השמירה על המקומות הקדושים הועמדו לביקורת שיפוטית בתקיפה ישירה בבג"ץ, שם נקבע בהקשר לתקנת משנה אחרת כי היא סבירה ובגדר סמכות שר הדתות. מעבר לאמור, קבע השופט כי הפגם שנטען כי נפל בהתקנת התקנה בהיבטים המנהליים שלה, ככל שנפל פגם כזה, הוא לא חמור במידה כזו שיש בו כדי להצדיק את מתן האפשרות לתקיפה עקיפה.

גם באשר לטענות במישור החוקתי, סבר השופט כי אף בהנחה שקיימת פגיעה בחופש העיסוק, בחופש הביטוי, בחופש הדת ובחופש התנועה, הרי שמתקיימים תנאי פסקת ההגבלה ומכל מקום הטענות שהועלו במישור זה אינן מצביעות על חוסר סבירות בעצמה כזו, שיש בו כדי לגבור על הפגמים שנפלו בהתנהגות המערערים. בעניין זה נקבע כי האיסור הפלילי שהוטל על פשיטת יד ברחבת הכותל עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ועם ערכיה של מדינת ישראל ויש לראות את התקנות ככאלה שהותקנו לשם תכלית ראויה. עוד סבר השופט כי שלושת מבחני המידתיות מתקיימים במקרה זה.

באשר לטענות המערערים בפן המנהלי, קבע השופט כי לא הונחו טעמים מספיקים בכדי לקבוע כי התקנה בטלה והמעט שניתן לומר הוא כי אין מדובר בפגמים המצדקים לאפשר את ביטול התקנה בתקיפה עקיפה, בנסיבות שבהן הוגש כתב אישום לאחר שלוש התראות במקרה אחד ולאחר שלוש התראות והרשעה קודמת במקרה השני. נוכח האמור, הערעורים נדחו פה אחד. המערערים יוצגו ע"י עו"ד יצחק בם ועו"ד מנחם שטאובר. המדינה יוצגה ע"י עוה"ד שני טביב ונתנאל דגן. האגודה לזכויות האזרח יוצגה ע"י עו"ד משכית בנדל.

ע"פ 11606-01-18