שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > העליון בקביעה תקדימית: לא ניתן לנהל הליך משפטי בשם בעל דין אנונימי

חדשות

העליון בקביעה תקדימית: לא ניתן לנהל הליך משפטי בשם בעל דין אנונימי, צילום: pixabay
העליון בקביעה תקדימית: לא ניתן לנהל הליך משפטי בשם בעל דין אנונימי
16/10/2018, עו"ד לילך דניאל

במסגרת ערעור על מתן צווים להגבלת גישה לאתרים המפרסמים שירותי זנות, דן בית המשפט העליון באופן תקדימי בשאלה האם ניתן לנהל הליך משפטי בשמו של בעל דין "אלמוני" באופן ששמו ופרטיו לא יהיו גלויים אף לבית המשפט או לבעל הדין שכנגד. השופטת ברק-ארז קבעה כל הדבר אינו ניתן הן מבחינת תכליתו של חוק חסימת אתרים והן מחמת עיקרון פומביות הדיון ושיקולים מערכתיים נוספים

במרץ 2018 הוציא בית המשפט המחוזי בתל אביב צו מכוח חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, המורה לספקיות האינטרנט להגביל גישה לשני אתרי אינטרנט המפרסמים פרסומים בדבר נשים בזנות. לאחר שהתברר למדינה כי אתרי האינטרנט האמורים ממשיכים לפעול מכתובת אחרת היא פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מתוקן מכוח החוק.

לדיון בבקשה התייצב עורך דינם של מפעילי האתרים, עו"ד יעקב שקלאר, שטען כי יש לבטל את הצווים מאחר שלמפעילי האתרים לא ניתן יומם בבית המשפט, ובצד זאת ביקש כי זהותם תישאר חסויה בטענה כי הם אינם רוצים להפליל את עצמם או להיות חשופים להליכי מעצר וחקירה. בית המשפט דחה את טענותיו וקבע כי אין להתיר לבעל דין לפנות ולבקש סעד מבית המשפט מבלי לחשוף את זהותו, אולם נעתר לבקשה לדחייה של מועד הדיון בבקשה למתן הצו, על מנת לאפשר לעוה"ד להיוועץ בלקוחותיו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בהמשך התקיים דיון בו הציע עו"ד שקלאר לחשוף בפני בית המשפט "ולעיניו בלבד" את פרטיהם של מפעילי האתרים, בכפוף להתחייבות של בית המשפט כי זהותם תישאר עלומה וכי תוענק להם חסינות. בית המשפט המחוזי קבע כי התוצאה המעשית של קבלת המתווה המוצע היא הפיכת בית המשפט לשותף לדבר עבירה ולכך אין לתת יד. גם בקשתו של עוה"ד שקלאר להצטרף להליך במעמד של "ידיד בית המשפט" על מנת שיתאפשר לו לטעון לגוף הדברים מבלי לחשוף את זהות מפעילי האתרים, נדחתה ע"י בית המשפט.

בהמשך לכך, נעתר בית המשפט לבקשת המדינה למתן צו מתוקן לחסימת האתרים החדשים. בעקבות האמור, הגיש עו"ד שקלאר בקשה לתיקון הודעת הערעור שהגיש קודם לכן לבית המשפט העליון, בה ציין כי לאחר שבית המשפט המחוזי הורה על מתן צווים מתוקנים, אין עוד ספק כי קמה זכות ערעור על ההחלטה ועל כן מבוקש לאפשר למפעילי האתרים לטעון כנגד הצווים עצמם, כמו גם כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר להם לטעון בהליך בשל סירובם לחשוף את זהותם.

המדינה, מנגד, סמכה את ידה על החלטותיו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הכלל לפיו בעל דין יכול להתייצב ולטעון בבית המשפט רק כאשר הוא מזדהה בשמו ובפרטיו האישיים הוא נקודת מוצא יסודית ובסיסית לניהול הליכים משפטיים, והמערערים לא הצביעו על כל הוראה בדין המאפשרת להם לחסות את זהותם ופרטיהם.

השופטת דפנה ברק-ארז דחתה את הערעור על הסף וקבעה כי תכליתו העיקרית של חוק חסימת אתרים היא להגן על הציבור מפני הזמינות ההולכת וגוברת של צריכת שירותים ומוצרים בלתי חוקיים בזירת האינטרנט, והוא נועד להקנות כלים אפקטיביים בידי רשויות המדינה בזירה שהאכיפה בה מוגבלת וקשה. למעשה, ציינה השופטת, מדובר בשיטת אכיפה חדשנית ושונה משיטת האכיפה ה"מסורתית" – כזו שממוקדת בנקיטת פעולות כנגד העבירה, ולא כנגד העבריין.

לדעת השופטת, במקרה זה מבקשים מפעילי האתרים, במידה רבה, לאחוז בחבל משני קצותיו – לא להתייצב בעצמם לדיון, מחד גיסא, אך לשלוח עורך דין שייצג את עמדתם, מאידך גיסא. לשיטתה, על פני הדברים חוק חסימת אתרים אינו מאפשר התנהלות כזו מבחינת לשונו ותכליתו, שכן ההנחה העומדת ביסוד החוק היא שהאתרים שבעניינם מוצא צו של הגבלת גישה הם אתרים שבאמצעותם מתבצעות לכאורה עבירות. לכן, חשש מאפשרות של הליכי אכיפה וחקירה הוא המצב הטיפוסי שאמור לאפיין כל מי שהוצא צו בעניין אתר שבבעלותו, אלא שחרף זאת לא הוכר בחוק ה"מסלול" שאותו מבקשים לפלס בעלי האתרים דנן.

במישור הכללי, התייחסה השופטת ברק-ארז לעיקרון פומביות הדיון והזכירה כי מדובר באחד היסודות החוקתיים החשובים של שיטת המשפט שלנו וכי ללא חריג מפורש לא ניתן לקבוע לו סייג. בכל הנוגע להסדרים הקבועים בפקודת הראיות בעניין חיסיון מפני הפללה עצמאית וחיסיון עו"ד-לקוח, סברה השופטת כי הטיעון שהוצג ע"י ב"כ מפעילי האתרים חורג במידה משמעותית מן התפיסה המקובלת לגבי היקף תחולתם של הסדרים אלה. כך, ציינה השופטת, העמדה המקובלת היא כי חיסיון עורך דין-לקוח אינו חל על זהותו של הלקוח, וגם החיסיון מפני הפללה עצמית חל ברגיל על תוכן הדברים שמוסר אדם – בעל דין או עד בהליך המשפטי – ולא על זהותו. בנוסף, השימוש המקובל בזכות להימנע מפני הפללה נוגעת למעשים הצופים פני עבר ואילו במקרה זה תכלית ניהול ההליך אינה מתמצה בכך אלא מיועדת לאפשר גם פעילות עתידית.

הליך שניהולו נדון להיות פגום

מלבד האמור, סברה השופטת כי במישור הכללי יותר יש לתת את הדעת על הקשיים לכאורה הכרוכים בניהול הליך משפטי מבלי שזהותו של פותח ההליך ידועה. כך, נשאלות השאלות כיצד ניתן לדעת שקיים בעל דין אמיתי מאחורי ההליך, מי יחויב בהוצאות המשפט, כיצד ינהל בעל הדין שכנגד את ההליך בכל הנוגע לזכויות דיוניות בסיסיות וכיצד יוכל בית המשפט לדעת שאין מדובר בניצול של הליכי בית משפט לרעה. לדעת השופטת, מדובר למעשה בהליך שניהולו נדון להיות פגום. עוד הוסיפה כי קשה להלום מצב שבו בעל דין המיוצג על-ידי עורך דין ייהנה מיתרון מובנה בניהול ההליך על פני בעל דין שאינו מיוצג, שלא יוכל לשמור על האנונימיות שלו.

עוד דחתה השופטת את הטענה שהעלה עו"ד שקלאר לפיה אם לא תינתן לו האפשרות לייצג את מפעילי האתרים, לא יישמעו טענות נגד לטענותיה של המדינה ובית המשפט יהפוך ל"חותמת גומי". לשיטתה, אמנם חוק חסימת אתרים הוא חוק חדש יחסית ועל כן הניסיון המצטבר לגביו אינו ארוך שנים, אולם חשוב להדגיש שבכל הליך מסוג זה שומה על בית המשפט לשקול ולבחון האם אכן מתקיימים התנאים המצדיקים הוצאת צו בנסיבות כל מקרה, וכן האם הוצאתו אינה חורגת מן הנדרש בנסיבות העניין. לפיכך, סברה השופטת, אין מדובר באישור "אוטומטי" שניתן לבקשת המדינה, בפרט בשים לב לכך שמדובר בהליך הכרוך, לפחות במידה מסוימת, בפגיעה – גם אם מוצדקת – בחופש הביטוי.

נוכח האמור, סברה השופטת כי בשלב זה ה"מפתח" לקיום דיון במעמד שני הצדדים מצוי בידיהם של מפעילי האתרים, ואם יבחרו להזדהות ולהתייצב יוכלו לשטוח את מכלול טענותיהם לגופו של עניין. לסיום ציינה השופטת כי כניסתו של האינטרנט לחיינו הצריכה את עולם המשפט להתמודד עם שאלות חדשות ומאתגרות שהרבה מהן מבוססות על כך שניתן לפעול באמצעות האינטרנט באנונימיות מוחלטת. עם זאת, הפסיקה שדחתה את הדרישה לחשיפת שמות של גולשים אנונימיים התבססה במידה רבה על העדרם של הסדרים מיוחדים בנושא שהוא רגיש מאין כמותו, ואילו במקרה זה מדובר בהתדיינות שנעשית בגדרו של הסדר עדכני שבו המחוקק איזן בין מכלול השיקולים הנוגעים לעניין. עוד הדגישה השופטת כי ההליך לפי חוק חסימת אתרים אינו מכוון לחשיפתם של היושבים מאחורי המקלדת, כי אם להסרה של העבירה עצמה מן הרשת.

עוד הוסיפה השופטת כי השימוש בכלי של חסימת אתרים הוא התפתחות חדשה גם במדינות אחרות, וכי לא יכול להיות ספק שמניעתן של עבירות היא, ככלל, תכלית ראויה. לצד זאת, ניתן להבין אף את החששות מפני השימוש בכלי של חסימת אתרים מהיבט השלכותיו של חופש הביטוי. "על רקע זה", כתבה השופטת, "חשוב יהיה כי הגורמים האמונים על אכיפת החוק כמו גם החברה כולה יוסיפו לעקוב אחר הפעלת החוק ותוצאותיה. אני מבקשת להביע כאן את תקוותי ואמונתי כי כך ייעשה".

לאור האמור קבעה השופטת כי למעשה מדובר בערעור שלא הוגש, שהרי לא ניתן לנהל הליך ללא בעל דין. בנסיבות אלו, דינו להידחות על הסף. המערערים יוצגו בהליך ע"י עו"ד יעקב שקלאר. המדינה יוצגה ע"י עו"ד שירי רום, עו"ד אפרת גולדשטיין ועו"ד איתי גוהר.

 

ע"א  5739/18

 

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:232
קומיט וכל טופס במתנה