בית משפט השלום קיבל תביעת לשון הרע שהגיש עו"ד נגד אדם אותו החתים על תצהיר, ולאחר מכן התכחש לחתימה והגיש תלונות נגד עוה"ד ללשכת עורכי הדין ולמשטרה בטענה שזייף את חתימתו. נקבע, כי הנתבע אכן חתם על התצהיר ולאחר מכן הגיש ביודעין תלונות שקריות באופן שאינו מקנה לו הגנה
התובע הוא עורך דין במקצועו שבמהלך טיפולו המשפטי בעניין מסוים החתים את הנתבע על תצהיר הסתלקות מחלקו בעיזבון מנוחה. לטענת עורך הדין, לאחר שחתם על התצהיר הגיש הנתבע תלונות נגדו ללשכת הערכי הדין ולמשטרה, בהן טען כי לא חתם על התצהיר וכי עורך הדין זייף את חתימתו. בנוסף, לפי הנטען, פרסם הנתבע את העלילה בפני שלושה אנשים.
בעקבות האמור, נחקר עוה"ד במשטרה והתיק נסגר, וגם התלונה ללשכת עורכי הדין נגנזה. אשר על כן, הגיש תביעת לשון הרע נגד הנתבע לבית משפט השלום בצפת, בטענה כי הפרסום פגע בשמו הטוב, בתדמיתו ובעיסוקו וגרם לו עוגמת נפש גדולה. הנתבע מצדו, טען כי עומדת לו הגנת תום לב והגנת אמת דיברתי. עוד טען כי התלונה בלשכת עורכי הדין אינה מקימה עילה בגין לשון הרע והכחיש גרימת נזק כלשהו לתובע.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הרשם הבכיר מוהנד חליאלה קיבל את התביעה ופסק לעורך הדין פיצוי בסך 20 אלף שקל. לדברי הרשם, הוכח כי הנתבע חתם על התצהיר בפני עוה"ד ולאחר מכן פנה בתלונות ללשכת עורכי הדין ולמשטרה וטען כי זה זייף את חתימתו.
עוד קבע הרשם כי לנתבע לא עומדת אף הגנה שכן מדובר בפרסום חמור שנזקו מדבר בעד עצמו. בעניין זה, צוין כי אין מחלוקת שהתיק במשטרה נסגר והתלונה בלשכת עורכי הדין נגנזה. מנגד, נקבע כי לא הוכחה הטענה שהנתבע פרסם את הדברים בפני שלושה אנשים, שכן אלו לא הובאו לעדות ולא הובאו ראיות נוספות בעניין זה מלבד עדותו של עורך הדין.
עוד התייחס הרשם למהימנות גרסאות הצדדים, וקבע כי הוא מעדיף את עדותו של עורך הדין על פני עדות הנתבע. בעניין זה, ציין הרשם כי עדותו של עוה"ד לא נסתרה וגם ב"כ הנתבע לא הצביע בסיכומיו על סתירות בגרסתו.
מאידך, עדותו של הנתבע נמצאה בלתי אמינה. כך, לדוגמה, בתלונה ללשכה טען כי מעולם לא נכח במשרדו של עורך הדין, אלא שבמסגרת הדיון בתיק הירושה הודה כי היה במשרדו וחתם על תצהיר עדות ראשית. עוד ציין הרשם כי במכתב התלונה טען הנתבע ברחל בתך הקטנה כי "אף פעם לא נכח במשרדו" של עורך הדין, אך לו האמת הייתה נר לרגליו של הנתבע הוא לא היה מצהיר הצהרה חד משמעית זו שידוע לו כי תוכנה אינו אמת.
מלבד זאת, כשנשאל מדוע לא הביא חוות דעת גרפולוגית להוכחת טענתו, טען הנתבע "לא משנה לי. אני אומר לך שאני לא חתמתי ולא אחתום בחיים על הסתלקות מאדמה". מנגד, עורך הדין הגיש חוות דעת גרפולוגית אשר קבעה חד משמעית כי החתימה על התצהיר היא חתימתו של הנתבע. הנתבע מצדו, לא חקר את הגרפולוגית מטעם עורך הדין על חוות דעתה ולא הגיש חוות דעת מטעמו וכאמור לא נתן הסבר לכך.
לסיום התייחס הרשם להגנת תום הלב וקבע כי אדם שחותם בפני עורך דין על תצהיר הסתלקות ולאחר מכן מגיש תלונה במשטרה ובלשכת עורכי הדין לפיה עורך הדין זייף את חתימתו, אינו פועל בתום לב. הודגש, כי העובדה שהנתבע חתם על התצהיר היא בתחום ידיעתו האישית ועל כן מדובר בתלונות שקריות שמייחסות לעורך הדין מעשה חמור ביותר שנוגע לאמינותו המקצועית ויושרו ומציגה אותו כעבריין. משכך, הגשת תלונה שקרית אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענה של תום לב. לפיכך, הנתבע אינו יכול לחסות תחת הגנה זו בחוק איסור לשון הרע.
בפסיקת הפיצוי שקל הרשם בית היתר את העובדה שהפרסום נחשף אך ורק בפני לשכת עורכי הדין והמשטרה ולא הוכח כי הפרסום נעשה בפני האנשים הנוספים עליהם הצביע עורך הדין בכתב התביעה. מנגד, יש לשקול את העובדה שדובר בפרסום בעל תוכן חמור ומזיק. על יסוד כל האמור, חייב הרשם את הנתבע לשלם לעורך הדין פיצוי בסך של 20,000 שקל וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 שקל.
