בית המשפט העליון דחה את ערעור המדינה על זיכויים של שני עובדי רשות המסים לשעבר, שהואשמו בנטילת שוחד במסגרת פרשת השחיתות בקופ"ח מאוחדת. באופן חריג, קבעה נשיאת העליון חיות כי הודאת שותפם לכאורה למעשים בפני מדובב, אשר שימשה לצורך הרשעתו, לא ניתנה באופן "חופשי ומרצון" ולכן אינה יכולה לשמש כבסיס להרשעתם
בשנת 2009 נפתחה ביחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) חקירה סמויה נגד בכירים בקופת חולים "מאוחדת" וספקים שונים של הקופה, בחשד לביצוע עבירות שחיתות ועבירות מס. בהמשך, הצטרפו לצוות החקירה חוקרים ממחלקת חקירות ומע"מ ברשות המסים. המשיב, אילן יוסף, היה באותה העת ראש מדור במחלקת המסים ואילו המשיב השני, אברהם סיבוני, היה אחד מהחשודים בפרשה.
לאחר שהחקירה הפכה לגלויה התעורר ביאח"ה חשד כי אחד החוקרים הדליף מידע למעורבים בפרשה. בעקבות מידע שהגיע אליה עצרה המשטרה עובד במחלקת המסים בשם ליאור מירז, בחשד שהדליף פרטים מתוך החקירה. בעודו במעצר, הודה מירז בפני מדובבים בחשדות המיוחסים לו וליוסף וסיפר כי מספר ימים לפני הפיכת החקירה לגלויה נפגשו הוא ויוסף עם סיבוני בביתו במעלה אדומים ומסרו לו מידע מתוך החקירה תמורת 30,000 שקל. עוד סיפר למדובבים כי עורכת הדין שייצגה אותו באותה העת סייעה לו וליוסף לתאם גרסאות בנוגע לסיבה שבגללה הגיע יוסף למעלה אדומים ביום שבו נפגשו עם סיבוני.
בעקבות האמור, הורשע מירז בנטילת שוחד ושיבוש הליכי משפט ונגזרו עליו 10 חודשי מאסר בפועל ו- 8 חודשי מאסר על תנאי. מירז ערער על פסק הדין אך ערעורו נדחה ברוב דעות ונקבע כי אף שהמדובבים התבטאו כלפיו באופן שניתן לראותו כאיום לפגיעה פיזית, אין מקום לפסול את הודאתו משום שבחינת מכלול הראיות בתיק מלמדת כי הוא לא הודה כתוצאה מהלחצים שהפעילו המדובבים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
ביולי 2013 הגישה המדינה כתב אישום נגד יוסף וסיבוני בגין שוחד ושיבוש מהלכי משפט. במסגרת המשפט זימנה המדינה את מירז לעדות והגישה את הודאתו בפני המדובבים כראיה, אך הוא שב וטען כי מדובר בהודאת שווא שחולצה ממנו באיומים. הפעם, בחרה המדינה שלא לזמן לעדות את המדובבים ששהו עמו במעצר ולכן קבע בית המשפט כי לא ניתן לסמוך על הודאה זו ובסופו של יום זיכה את סיבוני ויוסף מחמת הספק. על כך הגישה המדינה ערעור לבית המשפט העליון.
הנשיאה אסתר חיות דחתה את הערעור, אליה הצטרפו גם השופטים יצחק עמית ודפנה ברק-ארז. תחילה, בחנה הנשיאה האם ההודאה שמסר מירז למדובבים בעודו במעצר יכולה לשמש בסיס להרשעת יוסף וסיבוני. בעניין זה הזכירה חיות כי ההודאה שמסר מירז למדובבים היא הודאה מפלילה של שותף לדבר עבירה אותה מסר בעת שנחקר כחשוד, ולכן יש לבחון את קבילותה הן על פי המבחן הסטטוטורי הקבוע בסעיף 12(א) לפקודת הראיות ומחייב לבדוק האם ההודאה הייתה "חופשית ומרצון" והן על פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, המחייבת לבחון האם האמצעים שבהם נעשה שימוש כדי לחלץ את ההודאה היו כה פסולים עד שקבלת ההודאה כראיה תפגע באופן מהותי בזכותו של הנאשם להליך הוגן ובטוהר ההליך המשפטי.
במקרה זה, לדעת חיות, מתעורר ספק סביר שמא הודאתו של מירז לא הייתה חופשית ומרצון. בעניין זה, הנחת המוצא היא שהיה גם היה איום באלימות פיזית ממשית מצד המדובבים כלפי מירז, שהתבטא בתנועות שיסוף צוואר אשר לוו ביריקות. "איומים כאלה חורגים להשקפתי מגדר תחבולה לגיטימית שבה רשאים גורמי החקירה לנקוט", קבעה הנשיאה, "והם מתדרדרים אל עבר התחום הפסול והבלתי לגיטימי בכל הנוגע לדרכי חקירה. אני סבורה כי עובדה זו צובעת באור שונה לחלוטין את אשר התרחש בתא המעצר, לרבות בכל הנוגע למשמעותן של אמירות שהשמיעו המדובבים כלפי מירז ובכלל זה האיום המרומז בדקירה".
ספק סביר אם ההודאה הייתה חופשית ומרצון
עוד קבעה חיות כי תרגיל החקירה שבוצע למירז נועד לגרום לו להאמין כי הוא מוחזק במעצר עם עבריינים אלימים ומשולחי רסן שיפגעו בו אם לא ישכנע אותם כי הוא עבריין כמותם. מטרה זו אכן הושגה ומרגע שהמדובבים החלו להלך עליו אימים לאחר ש"גילו" כביכול כי שיקר להם בנוגע לנסיבות מעצרו והאשימו אותו כי הוא שוטר סמוי, החל מירז למסור להם פרטי מידע בנוגע לפרשה שבגינה נעצר תוך שהוא מתחנן כי יאמינו לו שהוא דובר אמת. בנסיבות אלו, סברה חיות, בהחלט מתקבל על הדעת כי הודאתו המפלילה של מירז לא נמסרה באופן חופשי ומרצון אלא תחת לחץ האיומים לפגיעה פיזית שחווה ולאחר שהבין כי עליו לשכנע את שותפיו לתא כי ביצע עבירות על מנת שיאמינו לו כי הוא אינו שוטר סמוי.
לכך, נקבע, מתווספת העובדה כי מירז סבל מבעיות פסיכיאטריות ונזקק לתרופות שאותן על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי לא התאפשר לו ליטול באופן סדיר במהלך המעצר. כתוצאה מכך, על פי קביעת המחוזי, ימים ספורים לאחר תרגיל החקירה נזקק מירז לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, עובדה המחזקת את המסקנה לפיה מתעורר ספק סביר שמא הודאתו לא הייתה חופשית ומרצון.
עוד הוסיפה חיות כי העובדה שמירז התוודה בפני מדובב שלא היה שותף לאיומים הבוטים שהפנו כלפיו יתר המדובבים אינה משנה מהמסקנה לעיל, שכן אותו מדובב הבהיר לו כי גם הוא חושד בו שהוא שוטר סמוי וכי אם ברצונו לנקות עצמו מחשד זה עליו לספר את "האמת". לפיכך, גם אם דובר באיומים "מרומזים" יותר, הרי שבהינתן סמיכות הזמנים בינם לבין האיומים המפורשים של המדובבים האחרים, וכן סמיכות המקום – סברה חיות כי מדובר ברצף אחד של אירועים שאין לנתק ביניהם. מטעמים אלו, סברה חיות כי הודאתו של מירז בפני המדובבים אינה יכולה לשמש כראיה לביסוס העבירות המיוחסות ליוסף וסיבוני.
לבסוף קבעה חיות כי המדינה לא הציגה די ראיות להוכחת אשמתם של יוסף וסיבוני, ללא הודאתו של מירז. נקבע, כי אין מקום להתערב בעניין זה במסקנתו של בית המשפט המחוזי, על יסוד ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה המבררת אלא במקרים חריגים ונדירים. כן נקבע כי אמנם קיימות ראיות נסיבתיות המעוררות תהיות וחשד, אולם גם בעניין זה אין להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין די בראיות אלו על מנת לבסס מעבר לכל ספק סביר את ההאשמות שיוחסו ליוסף וסיבוני.
השופט עמית, שהצטרף למסקנה בדבר דחיית ערעור המדינה, ציין כי פסילת התוודותו של מירז בפני המדובב מעוררת תחושה של אי נוחות, בהינתן שמירז עצמו הורשע על סמך אותה התוודות בדעת רוב. לדברי עמית, דווקא מאחר שמירז העלה במשפטו-שלו טענת פסול לגבי התוודותו וזו נבחנה על ידי בית המשפט לגופה ונדחתה, נוצרת סתירה לכאורה בין הרשעתו על סמך התוודותו בפני המדובב לבין זיכויים של יוסף וסיבוני בשל פסילת התוודותו. עם זאת, לדברי עמית, אין לדיין אלא מה שבפניו ומשלא הובאו המדובבים לעדות נוצר שוני מהותי בתשתית הראייתית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי ואשר עמדה בפני בית המשפט בתיק הנוכחי. עוד הזכיר עמית את הכלל לפיו קביעות מהימנות אשר נקבעו במשפט אחד אינן מחייבות במשפט אחר, כך שאין סתירה בין הרשעתו של מירז לבין זיכויים של המשיבים.
השופטת ברק-ארז הזכירה את פסק הדין שניתן לאחרונה בעניינו של אלישע חייבטוב, בו נקבע כי הפעלת מדובב תוך פגיעה קשה בזכויות החשוד וללא בקרה של ממש חותרת תחת יסודות ההגינות של ההליך הפלילי. לדבריה, מצער לחזור ולהיווכח במקרה נוסף שבו "מתברר כי הפעלת אמצעי חקירה פסולים בתכלית אינה רק פוגעת בזכויות, אלא גם מסכלת את התכלית של בירור האמת ואכיפת הדין. "אין צורך להכביר מלים על החשיבות הנודעת לאכיפה החלטית של הדין בתחום של טוהר המידות בשירות הציבורי, לא כל שכן כאשר מדובר בחשדות לשחיתות בתוך רשויות האכיפה עצמן", כתבה. "למותר אף להדגיש את החשיבות שבהקפדה בקלה כבחמורה בשמירה על סודיותן של חקירות. אולם, גם בכל אלה אין כדי להצדיק את ההתנהגות החקירתית במקרה זה, כשהתוצאה היא העדר תשתית ראייתית מספקת לצורך הרשעה בפלילים".
הערעור נדחה. המדינה יוצגה בהליך ע"י עו"ד נעם עוזיאל; המשיבים יוצגו ע"י עו"ד אורי קינן.
