בית משפט השלום בנתניה דחה את תביעתה של מפעילת גן נגד תושבת העיר המתגוררת בסמוך, שכתבה בפייסבוק כי צפתה מחלונות ביתה בהתנהלות לא תקינה של הסייעת שכללה קללות, צעקות ואלימות נגד הילדים. נקבע, כי למרות שהדברים שפורסמו עלו כדי לשון הרע, הנתבעת הצליחה להוכיח את טענת "אמת בפרסום" ברף ההוכחה הנדרש בהליך אזרחי
התובעת היא עמותה המפעילה גן ילדים בנתניה, לפעוטות מגילאי מספר חודשים עד שנתיים המחולקים לשתי קבוצות גיל. הנתבעת מתגוררת בסמיכות לגן ועוסקת בהוראה. ביוני 2015 פרסמה הנתבעת בקבוצת הפייסבוק "כי גם אני אמא נתנייתית" פוסט, בו כתבה כי צפתה מחלונות ביתה במתנהל בגן וראתה כי אחת הסייעות מקללת, תופסת את הילדים ביד אחת ומשליכה מצד לצד וצועקת עליהם.
בהמשך, צירפה הנתבעת תמונה של הכניסה לגן, מה שהקל על קוראי הפוסט להבין באיזה גן מדובר. הנתבעת גם השיבה לתגובות קוראים, ובמענה לאחת התגובות אשר דווקא שיבחה את הגן תיארה את הסייעת שלטענתה נקטה באלימות והוסיפה תיאורים נוספים לדברים שכתבה בפוסט המקורי.
נוכח האמור, הגישה העמותה תביעת לשון הרע נגד הנתבעת, בסך 350 אלף שקל. לטענת העמותה, מדובר בדברי השמצה חסרי בסיס, ופרסום הדברים בצורתם זו פגע בשמה הטוב, במוניטין שלה ובפרנסתה. הנתבעת מצדה, טענה באמצעות עורך דינה שלומי וינברג, כי מטרת התביעה היא למנוע פרסום בעל עניין ציבורי מהמעלה הראשונה, הנובע מדאגה לשלומם של הילדים השוהים בגן. בעניין זה טענה הנתבעת כי הדברים שנכתבו בפוסט תארו במדויק את מה שראתה מחלון ביתה המשקיף לגן, וכי ביקשה סיוע מן הגולשות במטרה לדעת אל מי עליה לפנות במקרה זה וכדי לעורר את תשומת לבן לנעשה בגן.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט אלי ברנד דחה את התביעה וקבע כי הנתבעת זכאית להגנת אמת בפרסום ותום לב. תחילה קבע השופט כי פרסום הדברים עולה כדי "לשון הרע" כהגדרתו בחוק, שכן אין ספק שאלימות כלפי ילדים היא מעשה נפשע וחמור אשר יזעזע כל בן תרבות, הורה ושאינו הורה. לפיכך, הפרסום, בו נקבע כי התרחש אירוע אלימות בגן, מהווה בהחלט הטלת דופי במקצועיות הצוות בגן ואף עשוי – שלא לומר חייב – לגרום להורים אשר ילדיהם רשומים בגן, לשקול העברתם לגן אחר או למצער למנוע מהורים ששקלו רישום ילדיהם לגן זה לממש את כוונתם. עוד נקבע כי הפרסום בקבוצת פייסבוק אשר מהווה קבוצה גדולה של קהל יעד פוטנציאלי לגן התובעת, עונה על יסוד ה"פרסום" שבחוק.
בכל הנוגע להגנת "אמת בפרסום" לה טענה הנתבעת, קבע השופט כי עדותה הותירה רושם מהימן ולבד מהיותה קוהרנטית וסדורה, לא נאמרו דבריה בסגנון לוחמני או מתלהם. מנגד, עדותה של הסייעת, לה יוחסו הדברים שנכתבו, לא הייתה קוהרנטית לדעת השופט, היא לא זכרה פרטים רבים, שינתה תשובות וענתה בהיסוס רב. לדברי השופט, ניתן בהחלט להבין כי אדם לו מיוחסים מעשי אלימות כלפי חסרי ישע יגיב בצורה מתגוננת וייתכן אף מבולבלת ולחוצה, אולם חוסר הקוהרנטיות בעדותה של הסייעת, הסתירות, שינויי הגרסה, השכחה והתשובות התמוהות נראו כחורגים מכך ועוררו סימני שאלה באשר למהימנותה.
לצד הפער המהותי בין מהימנות עדויות העדות היחידות לקרות המקרה, התבסס השופט גם על אי-העדת שתי הסייעות הנוספות, על הסתירות בגרסת התובעת ועדיה בנוגע להקלטת האירוע, וכן על כך שהנתבעת אינה אם לילד בגן ונעדרת כל זיקה אל הגן ולפיכך משוללת אינטרס לפרסום כוזב אודות הגן. לכך, הוסיף השופט את העובדה שימים ספורים לאחר הפרסום נפרסה סביב הגן יריעת ברזנט, כך שלא ניתן יהיה לראות מבחוץ מה קורה בחצר. בנוסף לכך, במהלך המשפט אף עלה עניין כתבה אשר פורסמה בערוץ 10 על אודות אירוע אלימות שהתרחש בגן נוסף שמפעילה התובעת. לאור מארג ראייתי זה, סבר השופט כי הנתבעת הצליחה להוכיח את טענת "אמת בפרסום" ברף ההוכחה הנדרש בהליך אזרחי. זאת, בהתקיים גם "עניין ציבורי" הגלום ביידוע הורי פעוטות בכך שבגן בו שוהים ילדיהם הרכים חשופים הללו לאלימות פיזית ומילולית.
בכל הנוגע להגנת תום הלב, סבר השופט כי לא עומדת לנתבעת ההגנה החלה על הבעת דעה, שכן אדם סביר הנחשף לפרסום שביצעה, ולמצער אל החלק המרכזי שבו, יבין אל נכון כי מדובר בתיאור עובדתי של אירוע אשר אליו – לטענתה – נחשפה הנתבעת, ולא בהבעת דעה זו או אחרת. זאת ועוד, הנתבעת עצמה מודה כי הפרסום מתאר את הדברים שהתרחשו ומהותו אלא תיאור נלווה למה שהביאה התובעת כתיאור עובדתי. אשר להגנה הנתונה לפרסום על עניין אישי כשר, קבע השופט כי נראה שכוונתה של הנתבעת אכן הייתה להגיע לאימהות אשר ילדיהן נמצאים בגן ולהן היכולת לברר את הדברים לאשורם ותו לא. לפיכך, עומדת לה הגנה זו.
משנקבע כי לשון הרע שפרסמה הנתבעת חוסה תחת הגנות החוק, התביעה נדחתה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל. התובעת יוצגה ע"י עו"ד עואד חליל. הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד שלומי וינברג.
ת"א 56562-07-15
