בפסק דין שניתן בחודש שעבר חייב בית המשפט את המדינה לשלם 40,000 שקל בגין נזק נפשי שנגרם לקטין בן 12.5 תושב שכונת סילוואן בירושלים, כתוצאה מחקירתו בחשד ליידוי אבנים. נקבע, כי החלטת החוקרים שלא להכניס הורה לחקירה ואי קיום חובת ההיוועצות בהורה, חרגה מסטנדרט הזהירות המצופה מחוקרי נוער סבירים
התובע הוא תושב שכונת סילוואן בירושלים. בשנת 2010, בהיותו בן 12.5, עוכב התובע לחקירה על ידי המשטרה בשל חשד למעורבות ביידוי אבנים לעבר כלי רכב נוסעים. העיכוב בוצע בסביבות השעה 4:50 בבוקר.
לטענת התובע, העיכוב והחקירה שבאה לאחריו נעשו בניגוד לדין ותוך הפרת חובת הזהירות כלפיו. לשיטתו, ניתן היה להסתפק בזימונו לחקירה בשעה סבירה אלא שהשוטרים העירו אותו משנתו לפנות בוקר והובילו אותו כבול באזיקים לתחנת המשטרה, וזאת למרות גילו הצעיר מאוד, היעדר עבר פלילי והעובדה שלא נשקפה ממנו סכנה ולא היה חשש לשיבוש הליכי משפט או הימלטות. עוד טען התובע, כי חקירתו בוצעה בניגוד לדין, מבלי שנתנה לו ההזדמנות להיוועץ באחד מהוריו ומבלי שאחד מהם נכח בחקירה. בגין כך הגיש התובע תביעת פיצויים עקב נכות נפשית ונזקים נוספים שנגרמו לו לטענתו עקב האירוע.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת מרים אילני מבית משפט השלום בירושלים קיבלה את התביעה וחייבה את המדינה בפיצוי של 40 אלף שקל. תחילה קבעה השופטת כי לא הוגשה כל ראיה התומכת בגרסת התובע לפיה ידיו נכבלו וכי לא נמצא כי נפל פגם בשיקולים המבצעיים של הגורמים המקצועיים בעניין הצורך לבצע עיכוב ואופן ביצועו. מאותו הטעם גם לא נמצא פגם בהחלטת הקצין לחקור את התובע קודם לשעה 7:00 בבוקר.
מכאן פנתה השופטת לבחון האם נפל פגם בכך שהתובע נחקר ללא נוכחות אביו או אמו. נקבע, כי אף על פי שלא נמצא בהתנהלות החוקרים חוסר תם לב, זדון או שיקולים זרים - בחינת השיחה בין התובע ובין החוקר קודם לקבלת ההחלטה, ובעיקר דבקותו בהחלטה לאחר שהתובע ניסה לשנות את הרושם שיצר ולהסביר לחוקר כי אביו אינו מסוכן כלל, מובילה למסקנה כי החוקרים לא הבינו את הסיטואציה כפי שמצופה מחוקרי נוער סבירים להבינה. לדעת השופטת, מסקנתם לפיה טובת הקטין מצדיקה למנוע את נוכחות ההורה בחקירה איננה סבירה ומהווה התרשלות והיה על החוקרים להבין מן האופן שבו התבטא התובע כי הוא אינו מפחד מאביו וכי כל שרצה הוא לתאר את החינוך הנוקשה והלא מתפשר שהוא מקבל מאביו בכל הנוגע ליידויי אבנים.
עוד הזכירה השופטת כי החוק מחייב נוכחות של הורה בחקירה על מנת להגן על הקטין, להרגיעו ולמנוע ממנו להודות עקב לחץ או חוסר אונים. בעניין זה הדגישה השופטת כי חשיבות נוכחות ההורה בחקירה של קטין גוברת כאשר מדובר בקטין צעיר ביותר בן 12.5 שזו היא לו החקירה הראשונה וכי חוקר נוער סביר אמור להבין את החשיבות הרבה בקיום הוראות החוק ולדעת שאך טבעי הוא שקטין יביע חשש מפני תגובת אביו עקב מעורבותו בפלילים. בנוסף, מצופה מחוקר נוער המומחה בחקירת קטינים לקרוא נכון את הסיטואציה ולזהות את המקרים המסכנים באמת את טובת הקטין.
עוד קבעה השופטת כי המכלול כולו - רצון הילד בכניסת אביו, האופן שבו תיאר את התנהגות האב, והחשיבות הרבה שיש לנוכחות האב לנוכח גילו הצעיר מאוד של התובע, היה אמור להוביל חוקר נוער סביר למסקנה כי טובת הקטין מחייבת את כניסת האב לחקירה.
זאת ועוד, נקבע כי גם אם היה נקבע שהחוקרים לא חרגו מסטנדרט הזהירות המצופה מחוקרי נוער סבירים בעת שהסיקו כי התנהגותו של האב כלפי הבן בעבר העמידה את הקטין בסיכון להתנהגות אלימה לו האב היה נוכח בחקירה, לא היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה. זאת, שכן מתמליל החקירה עלה כי החוקר לא יידע את התובע אודות זכות ההיוועצות באחד ההורים. הובהר, כי זכות ההיוועצות בהורה נועדה לאפשר לקטין לקבל חיזוק, עידוד ותמיכה נפשית מאת ההורה וגם לקבל הנחיות כיצד לפעול - האם להמתין לעורך דין או לשמור על זכות השתיקה.
עוד הוסיפה השופטת כי על חשיבותה של זכות ההיוועצות ניתן ללמוד גם מתמליל החקירה בו ניתן לראות כיצד החוקר פירט לתובע את זכויותיו בקשר לזכות ההיוועצות בעורך דין וזכות השתיקה, והתובע שתק ולא ממש הבין במה דברים אמורים. משכך, מסקנת הדברים היא שגם אם היה יסוד סביר להניח שהאב יחמיר עם בנו כאשר ייחשף לפרטי החקירה וכי החוקרים נהגו בסבירות על מנת למנוע את הכאתו לאחר סיום החקירה, המדינה הפרה את חובת הזהירות בכל הנוגע לקיום חובת ההיוועצות בהורה.
נוכח כל האמור, נקבע כי אף אם החוקרים בקשו באמת ובתמים להטיב עם התובע ואף אם פעלו בתום לב ובלי לערב שיקולים זרים, החלטתם שלא להכניס הורה לחקירה ואי קיום חובת ההיוועצות בהורה, חרגה מסטנדרט הזהירות המצופה מחוקרי נוער סבירים ולכן יש להטיל על המדינה את האחריות לנזקי התובע.
בכל הנוגע לגובה הנזק, קבעה השופטת כי נכותו של התובע עקב ההתרשלות האמורה היא מזערית והשפעתה על תפקודו היא מזערית עוד יותר, בהתחשב בכך שיש לו נכות משמעותית שאינה קשורה לאירוע. בכל הנוגע לכאב והסבל שנגרמו לתובע, סברה השופטת כי חלק לא מבוטל מכך נגרם בשל עצם העיכוב והחקירה וללא קשר להתרשלות. נוכח האמור, תפצה המדינה את התובע בשיעור גלובלי בסך של 40,000 שקל המגלמים פגיעה מזערית ביכולת ההשתכרות וכן את הנזק הלא הממוני. ב"כ התובע: עו"ד שלמה לקר. ב"כ המדינה: עו"ד מני מנחם.
