חדשות

במסגרת תיק שהגיע לפתחו דן בית המשפט העליון בשאלת תחולתה של חסינות שיפוטית על רשמי ההוצאה לפועל. נקבע, כי החסינות המוקנית לשופטים, שלאחרונה נקבע כי היא מוחלטת וחלה גם על תביעות המוגשות נגד המדינה בגין מעשיהם – חלה גם על רשמי ההוצאה לפועל, וזאת מבלי לדון בשאלה של מעשה שנעשה בזדון

המערערים שעבדו את זכויותיהם בנכס במושב שדה אליעזר, להבטחת פירעונן של הלוואות שנטלו מהבנק הבינלאומי. משנוצר פיגור בהחזר ההלוואות, נפתח הליך הוצאה לפועל שבמסגרתו מומשו הזכויות בנחלה כולה ונמכרו לצד ג'. בעקבות האמור, הגישו המערערים תביעה לבית משפט השלום, במסגרתה עתרו לסעד הצהרתי שיקבע כי השעבוד מוגבל לבית המגורים שבנחלה בלבד, ולא חל על הנחלה כולה. לשיטתם, רשמת ההוצאה לפועל שינתה ביודעין ושלא בסמכות את תיאור הנכס הממושכן במסגרת טיפולה בהליך, לנחלה כולה ולא רק לדירת המגורים שבתוכה.

בד בבד עם הגשת התביעה, עתרו המערערים לסעד זמני המורה על עיכוב הליכי הפינוי, אך הבקשה נדחתה תוך שבית המשפט מציין כי המערערים "לא הראו סיכוי ממשי להצליח בתביעתם". בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה אף היא, תוך שבית המשפט מציין בהחלטה כי אינו מביע עמדה בשאלה האם כוונת הצדדים הייתה לשעבד את הנחלה כולה או את בית המגורים בלבד, וכי טענות המערערים בנושא זה יתבררו במסגרת ההליך העיקרי בבית המשפט המחוזי.

הליכי מימוש הנחלה בלשכת ההוצאה לפועל המשיכו, ובהמשך דחתה הרשמת את בקשת המערערת לביטול הליך אישור מכירת הנחלה. בהחלטתה, הפנתה הרשמת להחלטת בית המשפט העליון, ולפיה טענות המערערים בדבר היקף השעבוד תתבררנה בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי במסגרת התביעה הראשונה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

ערעור על החלטה זו לבית משפט השלום נדחה על הסף בנימוק שהיה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור, אך למעלה מן הנדרש הוסיף בית המשפט כי "על פני הדברים" נראה שהרשמת אכן חרגה מסמכותה בעת שתיקנה את תיאור הנכס בהחלטת מינוי הכונסת, ככל הנראה על רקע הבנתה כי היצמדות ללשון שטר המשכון תביא לתוצאה שהמשכון חסר כל תוקף. לצד זאת נקבע כי החלטה זו, עליה לא הוגש ערעור, הפכה חלוטה משנמשך הליך המימוש. עוד הפנה בית המשפט להחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר לכאורה משמשת הנחיה ברורה לרשמת ומהווה "אור ירוק" להמשך הליכי המימוש חרף טענות המערערים ביחס להיקף המשכון, כך שלכאורה הרשמת פעלה ויישמה החלטה זו.

על פסק דינו של בית המשפט השלום, לא הגישו המערערים בקשת רשות ערעור. בהמשך, נמחקה התביעה הראשונה, לבקשת המערערים ובהמלצת בית המשפט, על מנת לאפשר למערערים להגיש תביעה חדשה אליה יצורפו צדדים נוספים. נוכח האמור, הגישו המערערים תביעה חדשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, כתביעה כספית-נזיקית בסך של 4.5 מיליון שקלים כנגד רשות האכיפה, הבנק, כונסת הנכסים ורשות מקרקעי ישראל.

בפסק דין חלקי, דחה בית המשפט על הסף את התביעה נגד רשות האכיפה וקבע כי משלא טענו המערערים לזדון מצד רשמת ההוצל"פ, חלה על פעולותיה חסינות שיפוטית אשר מונעת הגשת תביעה נגד המדינה בגין אחריות שילוחית. עוד דחה בית המשפט את טענת המערערים בדבר פעולה מודעת בחוסר סמכות מצד הרשמת, מכיוון שלא נטענה בהזדמנות הראשונה והועלתה רק "באופן כללי וסתמי". על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון.

המערערים מיקדו את עיקר טענותיהם בשאלת טבעה והיקפה של החסינות המוקנית לרשמת ההוצאה לפועל. לשיטתם, בית המשפט המחוזי שגה בהחילו חסינות שיפוטית על הרשמת שכן הדין החל על רשמי ההוצאה לפועל הוא דין עובדי מדינה. לחלופין, טענו המערערים, גם אם חלה חסינות שיפוטית כאמור היא אינה משתרעת על פעולות מנהליות שמבצעים הרשמים, במובחן מפעולות שיפוטיות. אי לכך, לא חלה חסינות מהותית על פעולת הרשמת במקרה זה, שנעשתה לטענת המערערים ב"רשלנות רבתי".

השופט יצחק עמית דחה את הערעור וקבע כי סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל כולל הוראה ספציפית ומפורשת לעניין חסינות רשמי ההוצל"פ, הקובעת כי מבלי לגרוע מהוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין (המעגן את החסינות השיפוטית) – "לא תוגש נגד רשם ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו". זאת ועוד, מסקנה זו מתבטאת בפסיקה ענפה המחילה חסינות שיפוטית על רשמי הוצאה לפועל. ביחס להבחנה שביקשו המערערים לבצע, בין פעולה שיפוטית ופעולה מנהלית, סבר עמית כי לא יכולה להיות מחלוקת שהחלטת הרשמת הייתה במסגרת תפקידה השיפוטי ולכן אין צורך להידרש להבחנה זו.

בכל הנוגע להיקפה של החסינות, הפנה בית המשפט לפסיקה שניתנה לאחרונה ברע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' עלי אדם, שם נקבע כי החסינות השיפוטית היא מהותית, וכנגזרת מכך נחסמת גם האפשרות לתביעה נגד המדינה בגין אחריות שילוחית. ביחס לשאלת תחולתו של חריג לחסינות זו מקום בו נושא המשרה פעל "בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות", זו הושארה בצריך עיון בפסיקה האמורה ולדעת השופט עמית אין צורך להכריע בסוגיה זו במקרה זה, כיוון שהמערערים לא טענו לפעולה מסוג זה. בעניין זה, הדגיש השופט כי גם אם נפל פגם בהתנהלות הרשמת, הרי שפעולה בחריגה מסמכות (ואף ב"חריגה מסמכות ביודעין") אינה שקולה לפעולה בזדון תוך שימוש לרעה בסמכות.

אשר על כן, המסקנה היא כי לרשם הוצאה לפועל עומדת חסינות מהותית על כל פעולה שבמסגרת תפקידו, ועל כן בצדק דחה בית המשפט המחוזי על הסף את התביעה נגד רשות האכיפה והגבייה. מעבר לאמור ציין השופט כי הגשת התביעה כנגד הרשות בגין פעולת הרשמת צורמת במיוחד, מאחר שהמערערים לא מיצו הליכים ולא הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. לשיטתו, קשה להלום כי בעל דין יגיש תביעה נזיקית בטענה לרשלנות של נושא משרה שיפוטית, מבלי שמיצה קודם לכן הליכים בסוגיה העומדת בלב התובענה. לאור כל האמור, הערעור נדחה, המערערים ישאו בהוצאות הרשות בסך 15 אלף שקל. המערערים יוצגו בהליך ע"י עו"ד רחל רוה. הרשות יוצגה ע"י עו"ד שרון מן-אוריין.

 ע"א 10015/17