בית משפט השלום פסק פיצוי של 15 אלף שקל לחברת קייטרינג שסיפקה ארוחות לילדי מוסדות חינוך וצהרונים, לאחר שאם של אחד הילדים פרסמה בפייסבוק כי מנות השעועית שהיא מספקת מכילות תולעים. נקבע, כי דובר בנבטי שעועית שעשויים להיחזות כתולעים וכי תחת פניה למשרד הבריאות בחרה הנתבעת בביצוע "שיימינג" לשמו
התובעת היא חברה פרטית בבעלותו של התובע, אשר עיקר עיסוקה במתן שירותי הסעדה וקייטרינג. במסגרת "מפעל ההזנה" לילדי מוסדות החינוך והצהרונים, מספקת החברה מנות חמות לארוחות צהריים לצהרונים באזור ירושלים, בהתאם להוראות מפעל ההזנה, להזמנתו ולתפריט שנקבע על ידו.
בפברואר 2014 סיפקה החברה ארוחות צהריים למספר צהרונים של גני ילדים, אשר כללו מנת שעועית שהכילה גם נבטי שעועית. הוריהם של מספר ילדים, שצפו בתמונות של האוכל, סברו כי נבטי השעועית הם תולעים, והחלו להעביר ביניהם בקבוצת וואטסאפ מסרים לפיהם באוכל שסיפקה החברה לילדיהם נתגלו תולעים.
בעקבות זאת, פתחה הנתבעת באותו יום קבוצה בפייסבוק בשם "להחרים את אייל גור ולהעמידו לדין!!!!!!!!!!!!!!!!!", אליה צירפה והזמינה חברים. בסופו של דבר מנתה הקבוצה 93 חברים, שחלקם הוסיפו במסגרתה הערות משלהם ביחס לחברה ובעליה. נוכח האמור, הגישו התובעים תביעת לשון הרע נגד הנתבעת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת התובעים, פרסומים אלה פורסמו מבלי שנערכו על ידי מי המפרסמים, לרבות הנתבעת עצמה, בירור או בדיקה ביחס לעובדות לאשורן. לשיטתם, בירור ובדיקה אלו היו מגלים כי אין מדובר בתולעים כי אם בנבטי שעועית. עוד טענו כי הפרסום שעשתה הנתבעת והבמה שפתחה בדמות אותה קבוצה השפיל וביזה אותם בעיני הבריות, פגע בעסקיהם, במשלח ידם ובמקצועם. כן ציינו כי משפנו לנתבעת בבקשה להסיר את הפרסום הפוגעני, דרישתם לא נענתה והנתבעת אף הגדילה ודרשה מהם להפסיק להטריד אותה ולאיים עליה ב"תביעות סרק".
הנתבעת מצדה, טענה כי הקמת הקבוצה ושמה מהווים הבעה מובהקת של דעה בעניין ציבורי אשר הובעה בתום לב. בהקשר זה טענה הנתבעת כי לא פרסמה פרסום כלשהו בקבוצה בנוגע לתולעים במזון וכי היא אינה המקור לפרסום זה שפורסם בכלי התקשורת, ללא קשר אליה או אל הקבוצה שהקימה. הנתבעת הוסיפה וטענה כי אין בהקמת הקבוצה או בשמה משום פרסום שיש בו לשון הרע, וזאת משום שבמועד פתיחת הקבוצה היו במפעל החברה ליקויים תברואתיים על כל המשתמע מכך. מלבד האמור טענה להגנת תום הלב בהיותו של הפרסום נושא בעל חשיבות חוקית, מוסרית וחברתית ושהיה בו משום ענין אישי כשר שלה. כמו כן, נטען להגנת אמת בפרסום.
השופטת מיכל הירשפלד קבעה כי אין מחלוקת שתולעים באוכל לא היו ולא נבראו וכי מדובר היה בנבטי שעועית שבחזותם אכן עלולים להראות כמו תולעים, אולם במציאות הם אינם כאלה. לשיטתה, קשה לחלוק על כך, כי הקריאה להחרים אדם ולהעמידו לדין עלולה בהחלט להשפילו, לבזותו ולפגוע במשלח ידו או מקצועו. אם לא די בכך, קריאה זו לא נותרה עומדת בזכות עצמה ויש לצרף אליה גם את תוכן הפרסומים בקבוצה, ששם הקבוצה מתבסס עליהם, מהם עולה כי הקריאה הטמונה בשם הקבוצה להחרים ולהעמיד לדין את התובע נסמכת בין השאר על הימצאות תולעים במזון שסיפקה החברה.
עוד צוין, כי בנוסף להקמת הקבוצה והזמנת חברים להצטרף אליה, הנתבעת עצמה כתבה שני פוסטים. גם עצם העובדה שבפוסטים שנכתבו בקבוצה התייחסו המגיבים להימצאות התולעים מלמדת, לדעת השופטת, כיצד קרא האדם הסביר את קריאתה של הנתבעת ואת הכינוי שבחרה לכנות בו את שם הקבוצה. בנוסף, קיבלה השופטת גם את טענת החברה כי הנתבעת אף פתחה תחת חסותה ועידודה המפורש, במה לפרסומי לשון הרע נוספים בעניין זה. זאת ועוד, דובר בקבוצה פתוחה, דהיינו נגישה לכלל הציבור, ולא קבוצה פרטית. מכאן, שמתקיים לדעת השופטת היסוד לפיו "הפרסום מהווה לשון הרע".
בכל הנוגע להגנות החוק, קבעה השופטת כי משאין מחלוקת כי תולעים במזון לא היו ולא נבראו לא עומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום. עוד נקבע כי לא ניתן לייחס לנתבעת תום לב בפרסום, שכן אופן הפעולה וההתבטאות של הנתבעת כלפי החברה ובעליה, חרג מתחום הסביר. בעניין זה סברה השופטת כי המניע לפעולות הנתבעת היה כעס גדול על בעל החברה וכי דרך הפעולה הטובה ביותר בעניין הייתה פניה למשרד הבריאות על מנת לבדוק את הדברים, כפי שנעשה, ככל הנראה על ידי הורים אחרים. תחת זאת בחרה הנתבעת בביצוע "שיימינג" לשמו, על מנת להשחיר את דמותו של בעל החברה. מכאן, נקבע כי לא נמצא שהתקיים יסוד תום הלב בפרסום שביצעה הנתבעת.
בנוסף, נקבע כי הנתבעת לא נקטה באמצעי כלשהו על מנת לבדוק אם הטענות שעמדו בבסיס הפרסום שביצעה הם אמת אם לאו. אשר לטענה כי מדובר ב"הבעת דעה בעניין ציבורי", קבעה השופטת כי הפרסום שביצעה הנתבעת אינו בבחינת הבעת דעה על ידה אלא ייחוס עובדתי של מעשים לא תקינים לחברה ובעליה. לשיטתה, קריאה להחרים ולהעמיד לדין אדם טומנת בחובה, בין השאר, את הטענה כי אותו אדם ביצע מעשים המקימים עילה להחרימו ואף ביצע עבירה או עבירות פליליות בגינן יש להעמידו לדין. לקריאה זו יש לצרף גם את תוכן הפרסומים בקבוצה, מהם עולה כי הקריאה הטמונה בשם הקבוצה נסמכת על הימצאות תולעים במזון שסיפקה החברה.
בפסיקת סכום הפיצוי, ציינה השופטת כי הנתבעת לא השקיעה מחשבה במעשיה כלל ומיהרה לפעול בהתאם לתחושת בטן, מבלי שעצרה לרגע לחשוב על תוצאות מעשיה. הנתבעת גם לא הביעה חרטה על הפרסום עצמו ולמעשה אף הבהירה, באופן לא ברור, כי היא עדיין עומדת על דעתה גם לאחר שהתבררו לה העובדות לאשורן. יחד עם זאת, לא מצאה השופטת לייחס לנתבעת זדון, גם אם הייתה לה כוונה כזו או אחרת לפגוע בחברה ובעליה. זאת, נוכח ההתרשמות כי המניע לפעולותיה היה דאגה כנה לבריאותה של בתה.
לאור כל האמור, התביעה נתקבלה בחלקה. הנתבעת לשלם לבעל החברה פיצוי בסך של 15,000 שקל ובנוסף תישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך של 3,000 שקל, בתוספת מע"מ.
