חדשות

במסגרת תביעות הדדיות בין עורכי דין ללקוחה, דן ביהמ"ש בשאלה האם בכוחו של פס"ד שתחם את שיעור שכ"ט והוצאות שישולמו לעו"ד כדי לגבור על הסכמות חוזיות שנכרתו בין הצדדים. השופטת: "אמנם יש לחתור לזהות בקביעת ההוצאות בשתי הזירות הנ"ל, אולם אין הדבר פוגע בעצמאות הקיום והפעולה בכל אחת מהן"

התובעת פנתה לנתבעים, עורכי דין במקצועם, בבקשה לייצג אותה ואת בנה הקטין בתביעה שעילתה "חיים בעוולה". במסגרת זו, נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה לפיו התחייבה התובעת לשלם שכ"ט בשיעור של 23% מכל סכום שיתקבל במסגרת התביעה הנ"ל, וכן לשאת באגרות והוצאות הקשורות בטיפול המשפטי בגין התביעה. עוד נקבע כי שכר הטרחה המוסכם וההוצאות ישולמו מן הסכומים הראשונים שיתקבלו.

במהלך ניהול התביעה, הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה לסילוק התביעה תמורת תשלום פיצוי כולל בסך של 800,000 ש"ח. בין היתר נקבע בפשרה כי סכום של 100,000 ש"ח מתוך כספי הפיצוי יועבר לתובעת בגין הוצאות וטיפולים שנשאה בהם עבור הקטין. לאחר ששוכנע כי ההסכם הוא לטובת הקטין, אישר בית המשפט המחוזי את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין חלקי. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי חלקו של הקטין בסך של 700,000 ש"ח יושקע בתנאים שנקבעו בהסכם.

בהמשך, הגישו עורכי הדין בקשה לתיקון טעות סופר בחלוקת כספי הפיצויים, במסגרתה טענו כי לאחר ניכוי שכ"ט עו"ד, הוצאות משפט והסכום המגיע לתובעת  -  יש להורות כי בידי הקטין יוותר סך של 432,119 ש"ח. בית המשפט קבע כי שכ"ט עו"ד שינוכה מהפיצוי יעמוד על שיעור של 20% בתוספת מע"מ וכי ההוצאות שינוכו יעמדו על סך של 18,663 ש"ח. עוד קבע כי מיתרת הסכום (595,737 ש"ח) יועבר סך של 100,000 ש"ח לתובעת.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

אין חולק כי עורכי הדין העבירו לתובעת ולבנה סכום כולל של 552,500 ש"ח, ולכן התגלעה מחלוקת בין הצדדים ביחס ליתרה המסתכמת בסך של 43,237 ש"ח. לטענת התובעים, עורכי הדין מחזיקים ומעכבים בידיהם את היתרה שלא כדין ותוך הפרת פסק דין חלוט. לטענתם, משפסק בית המשפט המחוזי את שיעור שכר הטרחה וההוצאות שישולמו לעוה"ד מתוך סכום הפיצוי הכולל, אין האחרונים יכולים לסטות מהוראות אלה ולגבות מהתובעים סכומים העולים על השיעורים הנ"ל. על כן הם עתרו לחייבם להשיב להם את היתרה אשר שוערכה על ידם נכון למועד הגשת התביעה בסך של 70,441 ש"ח.

עורכי הדין מצדם, טענו כי הם זכאים לקבל את היתרה מכח הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים וכי הניכוי שנעשה על ידם, מתוך הסכום המגיע לתובעת על פי הסכם הפשרה, היה כדין.  בנוסף הגיש עוה"ד הנתבע תביעה שכנגד שבה עתר לחייב את התובעים בגין הוצאות נוספות שהן הוצאות נסיעה והוצאות צילום מסמכים, שנשא בהם משרדו על פי הנטען, במסגרת הטיפול המשפטי.

השופטת הבכירה כאמלה ג'דעון קיבלה חלקית את שתי התביעות. תחילה התייחסה השופטת לטענתה של התובעת לפיה כלל לא חתמה על הסכם שכ"ט עם מי מעורכי הדין. לדעת השופטת, עדותה של התובעת הייתה מגמתית וניכר היה שהיא מנסה להתכחש לחתימתה על הסכם שכר הטרחה משיקולי תועלת. כך למשל, התובעת התכחשה לחתימות שהוצגו בפניה על ידי הנתבעים, לרבות החתימה המתנוססת על תצהיר עדות ראשית שלה שהוגש במסגרת ההליך הנוכחי. מלבד זאת, חתימתה על הסכם שכר הטרחה דומה לחתימותיה על מסמכים אחרים, וביניהם ייפוי כח, כתב ויתור על סודיות רפואיות ואישורים על קבלת צ'יקים שנחתמו בפני עוה"ד הנתבע, דבר המחזק את טענת עורכי הדין בדבר אותנטיות החתימה שלה על הסכם שכר הטרחה.

עוד ציינה השופטת כי התובעת לא הציגה כל חוות דעת מקצועית התומכת בטענתה בדבר זיוף החתימה שלה על הסכם שכר הטרחה. כמו כן, חרף טענתה כי היא אינה בקיאה בשפה העברית וכי ההסכם לא תורגם לה לשפה הערבית, מהעדויות התברר כי במהלך ביקוריה אצל עוה"ד, לרבות במעמד החתימה על הסכם שכר טרחה, נכח אדם שהיה אחראי על התרגום לשפה הערבית. בעניין זה הזכירה השופטת גם את ההלכה לפיה אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו, וכי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה.

משהוכח קיומו של הסכם שכר טרחה בין הצדדים, התעוררה השאלה האם בכוחו של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, אשר תחם את שיעור שכר הטרחה וההוצאות שישולמו לעוה"ד מתוך סכום הפיצוי הכולל, כדי לאיין או לגבור או לשנות מההסכמות החוזיות שנכרתו בין הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם שכר הטרחה. לדעת השופטת, התשובה לשאלה זו היא שלילית, שכן מדובר בשתי זירות נפרדות, בעלות קיום עצמאי, היונקות את סמכותן לקביעת הוצאות ממקורות שונים.

כך, בזירה השיפוטית, הסמכות לפסיקת הוצאות מקורה בהוראות הדין, כאשר שיעור ההוצאות נקבע על ידי השופט היושב בדין בהתחשב בשיקולים שונים כגון סוג הסעד, מהות הצדדים (בגיר/קטין), דרך ניהול ההליך ועוד, ועל פי מבחנים של סבירות, מידתיות והכרחיות. לעומת זאת, הסכם שכר טרחה הוא הסכם המתגבש מחוץ לזירה השיפוטית, ונשען על שיקולים רציונאליים של שני צדדים מתקשרים, שיתכן שהם חופפים, אך לא בהכרח זהים לשיקולים המנחים בזירה השיפוטית. לדעת השופטת, להסכם זה קיום עצמאי ומרחב מחיה עצמאי משלו, הלא הוא הזירה החוזית, שבה הצדדים יכולים לפעול לאכיפתו.

עוד הוסיפה השופטת כי אמנם יש לחתור לזהות בקביעת ההוצאות בשתי הזירות הנ"ל, אולם אין הדבר פוגע בעצמאות הקיום והפעולה בכל אחת מהן, וכבר נפסק כי בבואו לפסוק הוצאות, רשאי בית המשפט להתחשב בהסכם שכר טרחה שנחתם בין בעלי הדין לבין עורכי הדין המייצגים אותם, אולם אין הוא כבול להסכם זה. נוכח האמור, המסקנה היא שהתובעת מחויבת לשלם לעוה"ד שכר טרחה לפי השיעור שהתחייבה בהסכם שכר הטרחה, וככל שנותר הפרש בין שיעור זה לבין השיעור שנפסק בהליך המשפטי, עליה לשלמו. כפועל יוצא, סברה השופטת כי בדין פעלו עוה"ד עת ניכו את יתרת שכר הטרחה המגיעה להם על פי הסכם שכר הטרחה מהסכומים שהגיעו לתובעת על פי הסכם הפשרה. יחד עם זאת, עוה"ד לא הוכיחו כי ההוצאות הנוספות שניכו הוצאו על ידם ולא הוכיחו את סבירותן, ומשכך הם לא עמדו בנטל המוטל עליהם, על פי ההלכה הפסוקה, בהוכחת טענת הקיזוז שהעלו.

אשר לתביעה שכנגד, שוכנעה השופטת כי יש להעמיד את עלות ההוצאה בגין כל נסיעה על סך של 500 שקלים, ובסך הכל, 6,000 שקלים. כן התקבלה הטענה בנוגע לעלות צילום המסמכים, בסך 1,000 שקל. נוכח האמור, שתי התביעות התקבלו באופן חלקי.

תא"מ 34871-06-16