בית הדין האזורי לעבודה דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשת האופנה "פוקס", בטענה כי היא מפרה את חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים. בתוך כך, דן בית הדין באופן תקדימי בשאלת מבנה הכיסא שיש לספק לעובדים והמליץ לחברה להציב בסניפיה כסאות בעלי מושב גדול יותר ומשענת גב משמעותית יותר
המשיבה, חברת "פוקס ויזל", היא חברה ציבורית העוסקת בממכר פריטי ואביזרי אופנה וכלי בית, באמצעות מספר רשתות שאותן היא מפעילה ומנהלת ובהן רשת האופנה Fox. המבקש הגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד הרשת, שעניינה הפרות נטענות של חוק הזכות לעבודה בישיבה ובתנאים הולמים בסניפי פוקס.
המבקש הועסק על ידי החברה בסניף סביונים של הרשת מספטמבר 2014 ועד למאי 2016, אז הפסיק את עבודתו לאור גיוסו לצה"ל. בבקשת האישור, טען המבקש כי החברה לא קיימה את חובתה כמעסיק לפי חוק הזכות לעבודה בישיבה לספק לעובדיה מושבים במספר מספיק ובמצב תקין בעלי משענת גב, המותאמים בצורתם, במבניהם ובממדיהם לעובדים ולעבודה המבוצעת. עוד טען שקיימת בחברה מדיניות שנועדה למנוע מהעובדים עבודה בישיבה, לרבות במצבים שבהם ניתן לבצע את העבודה בישיבה, כגון פריקה סחורה וקיפול בגדים. בגדר הבקשה התבקש בית הדין להורות לחברה לתקן את מחדליה שלעיל, וכן לחייבה לשלם למבקש ולשאר עובדיה פיצוי בגין הפרת הוראות החוק.
בתגובתה לבקשה לאישור, הדגישה החברה כי אין היא מפרה את הוראות החוק. לטענתה, על אף שהפסיקה קבעה במפורש כי עבודת המכירה והשירות בחנויות האופנה לא ניתנת לביצוע בישיבה, החברה העמידה בכל חנויותיה כיסאות לשימוש עובדיה במהלך ההפסקות וכן במהלך העבודה, ככל שהדבר מתאפשר. כמו כן, החברה טענה כי היא מיידעת את כל עובדיה ואת מנהלי החנויות בדבר זכותם של העובדים לשבת, ככל שהדבר אפשרי, וזאת באמצעות נוהל מסודר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט דורי ספיבק דחה את הבקשה. לדבריו, אין מחלוקת שהנוהל בדבר הזכות לשבת הונהג והופץ בכל סניפי הרשת עוד בשנת 2011. לשיטתו, עצם התקנת הנוהל היוותה צעד משמעותי וחשוב למימוש ואכיפת זכותם של עובדי החברה לעבודה בישיבה ולכן בחלק גדול מהתקופה שאליה מתייחסת הבקשה לאישור, כבר כובדה במידה כזו או אחרת הזכות לעבודה בישיבה בחברה. בהינתן זאת, הרי שלא ניתן לומר כי הבקשה לאישור מעוררת "שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה". זאת, שכן על פני הדברים אין דומה מצבו של עובד שהועסק בשנת 2010, עוד בטרם הותקן הנוהל, למצבו של עובד שהועסק בשנת 2016, שנה שבה החברה כבר "התקדמה" באופן משמעותי בכל הנוגע לאכיפת הזכות.
שנית, נקבע כי מהראיות עולה בבירור, שמספר הכיסאות המוצבים שונה מסניף לסניף, כשבחלק מהסניפים אף מוצבים דרגשים גבוהים ונמוכים שגם עליהם ניתן לשבת. לדברי השופט, יש להניח שגם שעיצוב הפנים של החנויות השתנה לא מעט לאורך השנים שאליהן מתייחסת הבקשה, ובהתאם גם השתנה מספר המושבים ומידת היכולת של עובדים להזיז אותם ממקום למקום, למשל מהקופות לעמדות הקיפול. כל זאת השפיע כמובן באופן שונה על עובדים, כך שלהבנת בית הדין היו חלק מהעובדים שכובדה במלואה או כמעט במלואה זכותם לישיבה בעבודה, וחלק אחר שלא. נקבע כי במצב דברים שכזה, אין הצדקה לאישור התובענה ביחס לכל חברי הקבוצה כמבוקש.
עוד הוסיף השופט כי כל האמור נכון שבעתיים בהתייחס לשונות שהייתה, ועודנה, בין אופן ההפעלה ותצורת החללים הפנימיים ברשתות השונות שמפעילה החברה. לדבריו, כל הראיות שצורפו לבקשה לאישור, ומרבית הראיות שצורפו בהמשך ההתדיינות, התייחסו רק לרשת האופנה Fox בעוד שהקבוצה שאותה מבקש המבקש לייצג כוללת גם עובדים של רשתות נוספות. המבקש אמנם הציג, במענה לטענות החברה בעניין זה, צילומים שאותם ביצע באוקטובר 2016 במספר חנויות של החברה, מרשתות שונות, בקניון קריית אונו, שמהם עולה לכאורה שאותם הכיסאות שבמחלוקת בבקשה זו מוצגים גם בחנויות מרשתות שונות. ברם, אין בראיות אלה להוכיח, במידה הנדרשת לצורך אישור תובענה כייצוגית, כי אכן אופן כיבוד הזכות לישיבה ברשתות השונות של החברה היה דומה במידה מספקת על מנת להצדיק אישור התובענה כייצוגית ביחס לעובדים בכל הרשתות האלה כמקשה אחת.
עוד התייחס השופט לעדותו של עד מטעם החברה, שבתקופה הרלוונטית הועסק כמנהל משמרת בסניף שבו הועסק גם המבקש. לפי עדות זו, שנמצאה אמינה, לכל אורך ארבע השנים שבהן הוא הועסק בחברה התאפשר לעובדים לעשות שימוש בכיסאות לא רק בזמן העבודה בקופות, אלא גם – תוך הזזתם – כאשר הם עסקו בקיפול, זמזום ומידבוק סחורה, ובהפסקות. עדות זו חיזקה את ההתרשמות כי אף אם היו הפרות של הזכות לישיבה מצד החברה לאורך השנים הרלוונטיות לבקשה, הרי שהן לא היו הפרות גורפות המתייחסות לכלל העובדים, באופן המצדיק אישור הבקשה ביחס לעובדים כולם.
עוד סבר השופט כי ניתן היה לצפות שבתמיכה לבקש יביא המבקש לעדות מספר עובדים או עובדים לשעבר נוספים, למשל כאלה שעבדו בסניפים אחרים, ובמיוחד כאלה שעבדו ברשתות אחרות. עם זאת, בחקירתו הנגדית נשאל המבקש מדוע לא הביא לעדות עובדים נוספים ותשובתו הייתה שהוא ביקש להביא כאלה אבל בסופו של דבר "הם מאד חששו לבוא ופחדו מכל ההליך ולא היו מעוניינות לבוא".
מאחר שהמסקנה הייתה שיש לדחות את הבקשה, סבר השופט כי ניתן להשאיר את ההכרעה בשאלת מידת התאמתו של הכיסא לדרישות החוק בצריך עיון. עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיה, בית הדין המליץ לחברה להציב בסניפיה לצד הכיסא האמור גם כסאות נוספים – בעלי מושב גדול יותר ומשענת גב משמעותית יותר – שיהיו מתאימים יותר לביצוע המטלות השונות, ובפרט המטלות שמחוץ בקופה. כן העיר בית הדין שנכון תעשה החברה אם תשקול בעתיד להחליף את הכיסא שבמחלוקת בכיסא אחר, בעל מושב גדול יותר ומשענת גב משמעותית יותר, כיסא שבניגוד לכיסא שבו עסקינן לא יעורר ספקות בדבר התאמתו לדרישות החוק.
למרות האמור, קבע השופט כי מתקיימים במקרה זה טעמים מיוחדים המצדיקים גמול לתובע המייצג ולבא כוחו. לשיטתו, עצם הדיון התקדימי שנעשה בגדר התדיינות זו בשאלת מבנה הכיסא שיש לספק לעובדים המועסקים בחנויות לממכר בגדים הוא בעל חשיבות ציבורית, אף שלא נקבעו בסופו של דבר מסמרות בנקודה זו. בהתאם, תשלם החברה למבקש גמול בסך 20,000 שקל, וכן תשלם לב"כ המבקש גמול בסך 70,000 שקל. ב"כ המבקש: עו"ד אבי מור יוסף; ב"כ המשיבה: עו"ד חיים פיצ'ון.
