עוד משחר האנושות הנאורה, קיים תיעוד אודות נטיות מיניות שונות ומגוונות. ובכל זאת, עד לעת החדשה, בתרבויות רבות כל קשר רומנטי אשר אינו בין בני זוג ממין שונה נחשב לטאבו. הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים נאלצו להדחיק נטייתם הטבעית, או להסתכן ברדיפה עד כדי פגיעה פיזית ואף רציחתם, על רקע זה.
כיום, במדינות מפותחות, אחד הסממנים לקדמה הוא סובלנות וקבלת השונה. בעשורים האחרונים אנו עדים לתהליך של קבלת החופש לבחור בני זוג מאותו מין, לקיים מערכות יחסים הן עם גברים והן עם נשים, לנהוג בדרך המאפיינת את בני המין השני, ואף לנצל את הקדמה הרפואית ולעבור פרוצדורות רפואיות עד כדי שינוי המין (בגבולות האפשר מבחינה פיזיולוגית). נראה כי בעידן אשר הביא עמו חופש מידע כה רב, בו המידע מקיף אותנו מכל כיוון - החל מוויקיפדיה, בלוגים באינטרנט וכלה בתוכניות העוסקות בכל תחומי החיים תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בצפייה ישירה, על הפלטפורמות השונות שלה. במציאות כזו, נוצרת גם מודעות לשונה מן הכלל ואף אווירה של פתיחות, אשר ילדה נכונות מוגברת להכיר בכך כי הטרוסקסואלים אינם נהנים יותר ממעמד מיוחד, כאילו רק להם נטייה מינית טבעית ובריאה.
אך אמנם, המצב בארצות רבות – ישראל בכללן – השתפר מאוד, אולם אין ספק כי בפנינו עוד כברת דרך לעבור.
אולי העדות הטובה ביותר לכך שהחברה בה אנו חיים עדיין איננה כה נאורה כפי שהיינו רוצים לחשוב היא האתגרים הניצבים בפני הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) בבואם להיכנס בברית נישואים ו/או להקים משפחות ולגדל ילדים. אז מה מצבנו בארץ נכון לאמצע שנת 2018, מבחינת הפן המשפטי ומאפייני חייהם של בני משפחות ישראליות שאינן בנויות דווקא מאם אחת, אב אחד וילדיהם המשותפים?
רוב מדינות העולם אינן מכירות בנישואים חד מיניים
נדמה כי הכרה בנטיות מיניות שונות כטבעיות היא רק שלב ראשון בדרך לשוויון זכויות מלא לבני קהילת הלהט"ב. בישראל, כמו ברוב מדינות העולם, בני זוג מאותו מין אינם יכולים לבוא בברית נישואים.
ייתכן ותתפלאו לגלות, אך בישראל של שנות האלפיים הדין הדתי הוא עדיין זה הקובע בכל הקשור למעמד משפחתי. מסיבה זו זוגות חד מיניים בישראל שואבים זכויותיהם המשפטיות מפסקי דין של בית המשפט העליון (או, בעגה המשפטית - "הלכה פסוקה"). השופטים יוצרים יש מאין מבחינת מבנים משפטיים יצירתיים, על מנת לצמצם את אי השוויון הנובע מכך שההלכה היהודית אינה מכירה בזוגיות חד מינית, ואף מוקיעה אותה מכל וכל.
כך, למשל, סיטואציה בה הומו ולסבית בבוחרים להביא יחד ילד לעולם - נחשב לריבוי משפחות. יהיה המצב בפועל אשר יהיה (מבחינת מערכת היחסים בין ההורים, הסדרי המגורים וכדומה) הילד המשותף, מבחינה משפטית, נחשב כאילו יש לו שתי משפחות נפרדות. למצב זה השלכות מרחיקות לכת, ולכן מומלץ מאוד לכל הבוגרים המעורבים (בני זוג של ההורים הביולוגים למשל) לנסח ולחתום על מסמך הקובע מחויבויותיהם וזכויותיהם כלפי הקטין.
על מנת להמחיש את הבעיה, תארו לעצמכם מקרה בו לסבית מביאה לעולם ילד מזרעו של הומוסקסואל. האם הביולוגית חיה עם בת זוג במציאות אשר אינה מאפשרת להן לבוא בברית נישואים – אך בת הזוג רצתה גם היא בילד, ותפקדה כאמו לכל דבר, ממש כמו האם הביולוגית, לאורך שנים. אם וכאשר יגיע יום בו הזוגיות תעלה על שרטון ושתי הנשים ייפרדו, האם שאינה האם הביולוגית - בהעדר מסמך כגון זה אשר צוין לעיל - תמצא עצמה ללא כל זכויות על הקטין.
אימוץ, הסכמי הורות, צווי הורות ועוד
על אף המציאות המורכבת, מספר המשפחות אשר מקימים טרנסג'נדרים, ביסקסואלים, לסביות והומואים גדל והולך. הפער שהינו בלתי ניתן לגישור בין הדין הדתי לחופש הפרט של כל מי שאינו סטרייט, מחייב מציאת פתרונות לאתגרים משפטיים לא פשוטים. בני הקהילה הגאה המקיימים משפחות ונותנים דעתם לקשיים העלולים להתעורר, נוקטים צעדי מנע כגון אימוץ הקטין על ידי מי שאינו ההורה הביולוגי, עריכת הסכמי הורות, הסכמי ממון ועוד. חשוב להדגיש כי אין בנמצא נוסחה משפטית המבטיחה שקט נפשי, וכל עוד לא תכיר המדינה בנישואים חד-מיניים - הפתרונות המשפטיים יוותרו במתכונת של "טלאי על טלאי".
עולם כמנהגו נוהג
תכניות דוקומנטריות שונות מאפשרות לציבור הרחב הצצה אל חייהם של קטינים הגדלים במשפחות שהקימו בני הקהילה הגאה. כך, למשל, פרק בתוכנית הפופולארית "סליחה על השאלה" (צפייה ישירה, ערוץ כאן 11) הוקדש לילדים ממשפחות גאות אשר דיברו באופן חופשי על חייהם, יחס החברה, בני שכבת הגיל בבית הספר, השפעת הנטיות המיניות של הוריהם על זו שלהם ועוד. ניכר כי החברים הצעירים במשפחות הגאות מחונכים על ברכי ערכים כמו פתיחות, היעדר משוא פנים, קבלה והם ניחנים בחוסן רוחני ובריאות נפשית ככל ילד בריא בן גילם.
