בית משפט השלום בעפולה קיבל את תביעתה של תושבת בית-שאן שהותקפה ע"י כבש משוטט בעת שהלכה ברחוב, וגרם לה לשבר בעצם הזנב. נקבע, כי יש לחייב את בעל הכבש במרבית הנזק, מאחר ששחרר את עדר הכבשים שלו למרעה בקרבת בתי מגורים ללא השגחה ומבלי לנקוט באמצעי זהירות למניעת פגיעה בעוברים והשבים. עיריית בית שאן, שלא פיקחה עליו כיאות, תישא ב-20% משיעור הנזק
התובעת היא תושבת בית שאן בשנות ה-40 לחייה. בסוף 2014, הגיעה התובעת לבקר את אחותה המתגוררת בעיר, ובעת שהשתיים צעדו לכיוון ביתה של האחות הן הבחינו בעדר כבשים שהסתובב באזור ללא השגחה. לפתע, לגרסת התובעת, הגיח לעברה במהירות כבש עם קרניים ופגע בה בחוזקה עם הקרניים באגן.
כתוצאה מהפגיעה המתוארת נפלה התובעת על הכביש ונחבלה, ובעוד הכבש המשיך לנגוח בה היא נמלטה לעבר בית של השכנים. עוד מספרת התובעת כי אחותה יצאה לחפש את בעליו של העדר תוך שהיא קוראת בשמו, וזה הסיע את התובעת ברכבו לקבלת טיפול רפואי תוך שהתחייב שידאג לצרכיה והפציר בה ובאחותה שלא יפנו לאף גורם בתלונה או בתביעה. כתוצאה מהתאונה נפגעה התובעת בגב ואובחן אצלה שבר בעצם הזנב ולא נותרה לה נכות רפואית.
בעקבות האירוע, הגישה התובעת תביעת נזקי גוף נגד עיריית בית שאן ובעל העדר. לטענתה, העירייה נהגה ברשלנות כשלא פיקחה על הדיר שבבעלות הנתבע, וכי למרות שבהיתר שניתן לו הותר לו להחזיק עד 4 בעלי חיים, העירייה לא בדקה אם הוא מחזיק במספר בעלי חיים מעבר למותר. עוד טענה התובעת כי העירייה נהגה ברשלנות במילוי תפקידה כרשות ציבורית כאשר הכבשים של הנתבע שוטטו ברחבי השכונה ללא השגחה, והיא לא אכפה את חוק העזר העירוני בו נאסר על שוטטות בעלי חיים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס מבית משפט השלום בעפולה קיבלה את התביעה ופסקה לתובעת פיצוי בסך 31 אלף שקלים. תחילה קיבלה השופטת את גרסת התובעת בדבר נסיבות התאונה ופגיעתה מהכבש, תוך שציינה כי עדותן של התובעת ואחותה היו מהימנות ונתמכו במסמך ראשוני מיום התאונה מאת רופא בקופת החולים לשם נלקחה התובעת. בנוסף, גם הנתבע ציין בעדותו כי בעודו מטפל בעדר באו אליו וטענו כי התובעת נפגעה בגבה מאחת הכבשות וכי הסיע אותה לטיפול רפואי.
עוד דחתה השופטת את טענתו של הנתבע, שנטענה בעלמא, כי בעל החיים שפגע בתובעת אינו שייך לו אלא לשכן עלום כלשהו. נקבע, כי טענתו של הנתבע כי במקום ישנו דיר נוסף עם כבשים לא הוכחה כלל ואף הופרכה בעדותה של האחות וגם בעדותו של העד מטעם העירייה. בנוסף, אין חולק כי הנתבע, אשר אינו מתגורר בשכונה בה הוא מגדל את הכבשים, נכח במקום בעת התרחשות התאונה וכי באותה עת הכבשים שלו היו מחוץ לדיר, במרעה. עוד ציינה השופטת כי גם התנהגותו של הנתבע לאחר התאונה מחזקת את הקביעה כי הוא הבעלים של העדר, נוכח העובדה שהסיע את התובעת לטיפול רפואי, מסר לה את מספר הטלפון שלו "למקרה הצורך" וביקש מהתובעת ואחותה שלא יפנו לאף אחד וכל דבר שיצטרכו שיפנו אליו.
לא זו אף זו, הן התובעת והן אחותה העידו כי לאחר המקרה הנתבע הטריד את התובעת במטרה למנוע ממנה להתלונן ביחס לפגיעתה, התנהגות שאף היא מחזקת את המסקנה כי הוא הבעלים של הכבש הפוגע. בעניין זה קבעה השופטת כי עדות התובעת ואחותה בהקשר זה אף היא הייתה עקבית וסדורה ונתמכה הן במסמכים רפואיים עם הפניה לטיפול נפשי, שם מתוארת הרדיפה של הנתבע אחר התובעת והפחד שלה ממנו, והן בממצאי הוועדה לבדיקת כושר במל"ל, שם צויין כי "הבעלים של העז נטפל אליה פעמים רבות ומטריד אותה בטלפון".
במישור המשפטי, קבעה השופטת כי הנתבע התרשל בכך ששחרר את עדר הכבשים שלו למרעה בקרבת בתי מגורים ללא השגחה ומבלי לנקוט באמצעי זהירות למניעת פגיעה בעוברים והשבים. לשיטתה, הנתבע צריך היה לצפות ששחרור עדר הכבשים שלו למרעה ללא השגחה ובניגוד להוראות ההיתר שבידו, לפיו הוא התחייב כי אחזקת בעלי החיים תהיה במרחק של מעל 50 מטר מאזורי מגורים טומן בחובו סיכונים מהסוג שהתממש במקרה זה. עוד הוסיפה השופטת כי ההתנהגות זו של הנתבע מנוגדת אף לסעיף 3 לחוק העזר בית שאן (החזקת בעלי חיים), אשר קובע כי "המחזיק בעל חיים יגרום לכך כי בעל החיים לא ישוטט חופשי בתחום המועצה". לדעת השופטת, מדובר בחובה חקוקה שנועדה לשמור על בני אדם בכלל והתובעת בפרט דווקא מפני פגיעה על ידי בעל חיים משוטט – תרחיש שבסופו של דבר התממש בעניינה, ולכן הנתבע אחראי כלפי התובעת גם בגין הפרת חובה חקוקה זו.
בכל הנוגע לאחריות העירייה לתאונה, ציינה השופטת כי הנתבע החזיק בבעלי חיים במספר גבוה מהמותר בהיתר שניתן לו ויחד עם זאת העירייה לא נקטה בשום אמצעי לתיקון הליקוי. משכך, במחדלה זה היא הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת והיא אחראית כלפיה בגין הנזק שנגרם לה. עם זאת, בחלוקת האחריות בין העירייה לנתבע, סברה השופטת כי יש להטיל על הנתבע את מרבית האחריות, בשיעור 80% שכן במעשיו היה הגורם העיקרי לאירוע התאונה בכך שחרג מההיתר שניתן לו והוציא את העדר שלו מחוץ לדיר מבלי להשגיח עליו כיאות. מנגד, אחריותה של העירייה היא בכך שלא נקטה באמצעים כנגד הנתבע בגין הפרתו את תנאי ההיתר ובגין אחריות זו יש להטיל עליה 20%.
לבסוף קבעה השופטת כי אין מקום להטיל על התובעת אשם תורם כלשהו, שכן אין בראיות כל בסיס לטענה כי במעשיה בעת המקרה גרמה לאירוע התאונה או תרמה במידה כלשהי להתרחשותו.
לאור האמור, יפצו הנתבעים את התובעת בסך של 31 אלף שקל לפי חלוקת האחריות שנקבעה בפסק הדין (20-80). בנוסף, יישאו הנתבעים ביחד ולחוד בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהפיצוי בתוספת מע"מ וכן את סכום האגרה ששולמה עם הגשת התביעה.
