חדשות

בית משפט השלום בירושלים דחה את תביעתם של שלושה פעילי שמאל, בהם עזרא נאווי, שטענו לרשלנות מצד המשטרה והצבא באירוע בו עוכבו באיזור תקוע שביו"ש בעת שהגיעו ללוות חקלאים פלסטינים שביקשו לעבד אדמות. נקבע, כי לא נפל פגם בהכרזת שטח צבאי סגור ע"י הכוחות במקום ולא הוכחה הרשלנות הנטענת

התובעים – עזרא יצחק נאווי, גיא בוטביה וגיא יצחק הירשפלד, הם שלושה פעילי זכויות אדם העוסקים בליווי חקלאים פלסטינים לאדמות פרטיות. בסוף חודש מאי 2012 הגיעו התובעים ללוות חקלאים פלסטינים לעבד אדמה שנטען כי היא אדמתם הפרטית באיזור תקוע שבגוש עציון. התובעים הגיעו בליווי קבוצה גדולה של כ-40 פלסטינים, בהם גם מספר צלמים נוספים, כפי הנראה צלמי תקשורת פלסטיניים. חלק מהפלסטינים נשאו עימם כלי עבודה חקלאיים ובהם משורים, מזמרות, מעדרים, מקוש ועוד.

עיבוד האדמה התמקד תחילה בסמוך למבנה המכוּנה "הבית הנטוש". בשלב מסוים, לטענת התובעים, הגיע למקום אדם, כנראה מהמינהל האזרחי, וצפה בהם פרק זמן מסוים מבלי שהתקרב או הפריע לעבודה. לאחר כשעה וחצי של עבודה התחילה הקבוצה לגזום עצים בצד המזרחי של הבית הנטוש, באופן שבו הם חצו את קו הבית הנטוש והתקרבו לכיוון מגדל שמירה ומאחז שמצוי בסמוך למקום. בשלב זה התחילו חיילים להתקרב למקום.

תחילה הגיעו שני חיילים, ולאחר מכן הצטרפו מספר חיילים נוספים יחד עם מפקד הכוח. במקום החלו חילופי דברים בין הצדדים, והחיילים ביקשו מהפלסטינים להתרחק מהמקום. התובעים מצדם, התריעו כי אין צו שטח צבאי סגור ועל כן הפלסטינים רשאים להמשיך לעבד את האדמות. בשלב זה החיילים נסוגו מעט מהמקום והמשיכו לפקח על הנעשה. הפלסטינים נשארו במקום והמשיכו לעבד את האדמה, כשבאזור הסתובבו גם התובעים וצלמים נוספים שצילמו את האירוע ממספר זוויות. מאוחר יותר הצטרפו ארבעה חיילים נוספים, ואחד מהחיילים ביקש מהפלסטינים לא לעבור נקודה מסוימת והחל ויכוח באשר לזכויות לעבד את כל שטח האדמה, גם מעבר לקו מהבית הנטוש.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשלב כלשהו הצטרף לחיילים סגן מפקד היחידה באותה עת, אשר התריע בפני הנוכחים שעוד מעט יהיה צו שטח צבאי סגור. בינתיים המשיכו הפלסטינים לעבד את האדמה, וחלק מהם עברו את הקו המרכזי שבו שהו החיילים והתקרבו למגדל השמירה הסמוך ליישוב ולרכבי ביטחון שהיו במקום, כשהחיילים מנסים לאבטח את המקום. בשלב זה התחילו להגיע למקום גם מספר ישראלים, כפי הנראה מהמאחז הקרוב, שהתחילו לצלם בעצמם. מצפייה בסרטונים ניכר כי ישנה מתיחות רבה, אולם בשלב זה החיילים פיקחו על הנעשה מבלי להתערב ישירות.

בנקודה מסוימת מספר ישראלים התקרבו לקבוצה של הפלסטינים והתפתחה מהומה במקום תוך שהחיילים מנסים להפריד בין הצדדים. בשלב זה נשמע סגן מפקד היחידה צועק: "שטח צבאי סגור, שטח צבאי סגור" כשברקע הדברים נשמעים קולותיהם של התובעים שסירבו להתפנות. כתוצאה מסירובם להתפנות הוּבלו התובעים על ידי החיילים לרכב צבאי תוך הפעלת כוח. בסיום אירועי היום התובעים עוכבו ונעצרו, ושוחררו בתנאים בתחנת המשטרה.

נוכח השתלשלות האירועים האמורה, הגישו התובעים תביעה כספית נגד המדינה לבית משפט השלום בירושלים, המבוססת בעיקרה על עילות נזיקיות. הטענה המרכזית של התובעים היא כי במקום ובזמן האירוע לא היה צו סגירת שטח בתוקף או צו חוקי המחייב אותם לתאם את ההגעה למקום. התובעים טענו עוד כי הכאתם ומעצרם בידי החיילים מהווים תקיפה וכן מקיימים את יסודות עילת כליאת השווא. כמו כן טענו התובעים כי התנהלות החיילים מהווה עוולת רשלנות בפני עצמה.

השופטת קרן אזולאי דחתה את התביעה וקבעה לא עלה בידי התובעים להוכיח כי במכלול נסיבות העניין המדינה התרשלה כלפיהם באופן המזכה אותם בפיצוי. תחילה התייחסה השופטת לשאלת ההכרזה על שטח צבאי סגור, ולאחר בחינת מכלול נסיבות העניין קבעה כי ההכרזה במקרה זה נעשתה על רקע הערכה של מצב סיכון לנוכחים במקום, ולאחר שהתבצע דיון על אודות הכוונה להכריז על סגירת השטח בצינורות הפיקודיים.

בהמשך ציינה השופטת כי מעדותו של סגן מפקד היחידה עלה כי האפשרות להוציא צו שטח צבאי סגור נדונה בין המפקדים קודם להוצאת הצו ובעקבות ההתקהלות במקום. בעניין זה, צוין כי כפי שעולה מהעדות, ארבעה גורמים היו מעורבים בהליך קבלת ההחלטה: סגן מפקד היחידה – שדיווח על האירועים, קצין אג"ם, הסמח"ט והמח"ט. מכך הסיקה השופטת כי סגן מפקד היחידה הפעיל שיקול דעת על רקע התפתחות האירועים בשטח וסבר שיש הצדקה להוציא צו שטח צבאי סגור בשים לב לעימות הפיזי שהתרחש במקום ולחשש מפני הסלמה במקום. לשיטת השופטת, טענתו של סגן המפקד לפיה סבר שיש לעצור את האירוע לפני שיחמיר בדרך של פינוי כל הגורמים מהשטח איננה בלתי סבירה או רשלנית. בנוסף, משמעות ההחלטה על סגירת השטח היא הפסקת עיבוד הקרקע על ידי הפלסטינים לאחר כשעתיים ששהו במקום, ואף שאין להתעלם מאי הנוחות שנגרמת כתוצאה מסגירת השטח לא מדובר היה בשלילת הגישה לקרקעות לפרק זמן ממושך.

עוד הסיקה השופטת כי ההכרזה על צו שטח צבאי סגור נעשתה בהמשך לדיווחים על מצב הדברים בשטח שהעביר סגן מפקד היחידה בשרשרת הפיקודית, ולאחר שידע שיש כוונה להוציא את הצו. משכך, בזמן שסגן מפקד היחידה הודיע על קיומו של שטח צבאי סגור, הוא ידע שהצו נחתם או שהוא עתיד להיחתם בקרוב. בנסיבות אלה, ההחלטה על סגירת השטח לא התקבלה בלעדית על ידו וגם אם הוא לא וידא שהצו חתום ברגע ההכרזה, אין בכך כדי לקבוע שההכרזה הייתה שלא כדין.

יחד עם זאת, מצאה השופטת פגם מסוים בעובדה שהמח"ט חתם על תעודת עובד ציבור שבה נכתב כי הצו "מולא בכתב ידי, נחתם על ידי, וצילום מדויק שלו מצורף בזה לתעודה זו". אמנם, עיון בתעודה מעלה כי מדובר בטופס סטנדרטי של המשטרה שנראה שהוכן מראש ורק מולאו בו בכתב יד פרטים אינפורמטיביים, אולם בשים לב לעובדה שמדובר בהצהרה של המח"ט, מוטב היה למחוק את החלקים שאינם רלוונטיים ולהבהיר שהצו לא מולא בכתב ידו של המח"ט ונחתם בשמו אך לא על ידו.

מכל מקום, קבעה השופטת כי המסקנה מכל האמור היא שלא נפל פגם בהכרזה לגופה ולא הייתה התרשלות בעצם ההחלטה להכריז על סגירת השטח. בנסיבות אלה, התובעים לא היו רשאים לסרב לדרישה להתפנות מהמקום עד אשר הצו יוצג להם בכתב ובמקום. משהתובעים הודיעו שאין בכוונתם להתפנות, לא נפל פגם בהחלטה להורות על עיכובם. זאת ועוד, כפועל יוצא של דחיית הטענה לפיה סגירת השטח נעשתה שלא כדין, ולמעשה, דחיית טענת ההתרשלות, נובעת לדעת השופטת המסקנה שיש לדחות את הטענות שהועלו לעניין כליאת שווא.

עוד הוסיפה השופטת מעבר לכך כי עוולת כליאת השווא כוללת הגנה מיוחדת במצב דברים שבו המעשה הנטען נעשה "תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם". לדעת השופטת, בהכרזה על שטח צבאי סגור נקבעה במפורש הסמכות של כל חייל או שוטר לפעול להוצאת אדם שמפר את תנאי ההכרזה כמו גם הסמכות להשתמש בכוח סביר לשם כך. משכך, דומה כי פעולות החיילים חוסות תחת ההגנה ואפשר שהן חוסות גם תחת ההגנה הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים הקובעת כי "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

לדעת השופטת, מסקנה דומה מתבקשת גם ביחס לטענת התקיפה, שכוללת אף היא את ההגנה האמורה, אך גם לגופו של עניין סברה כי פרט לעדויות לא הובאו ראיות ישירות על התקיפה הנטענת, ובעיקר ביחס לטענה שהחיילים הפילו את אחד התובעים לרצפה והיכו אותו בבעיטות ואגרופים. לשיטתה, בהתחשב בעובדה שהיה מספר רב של נוכחים במקום, והאירוע צולם על ידי מספר צלמים, הדבר מעורר קושי. בנסיבות אלה, לא עלה בידי התובעים להוכיח שהופעל כוח בלתי סביר באופן שמזכה בפיצוי בעוולת תקיפה.

לבסוף דחתה השופטת גם את יתר הטענות שהעלו התובעים ביחס לרשלנות המשטרה ולאירועים שאירעו בזמן שהייתם ברכב הצבאי, לרבות אמירות בוטות של החיילים כלפיהם. לדעת השופטת, גם על רקע האמירות שנאמרו על ידי חלק מהחיילים, וגם אם התובעים עוכבו בשטח עד שהועברו לחקירה במשטרה, עדיין, בבחינת מכלול האירועים, ובעיקר על רקע החלטתם של התובעים לסרב להתפנות מהמקום – אין הצדקה לקבל את טענותיהם. עוד הוסיפה בהקשר זה כי גם אם אפשר להבין את תחושתם של התובעים לאחר המעצר, טענותיהם כי החיילים "רמסו את החוק ברגל גסה", ו-"התעללו בנו פיזית ונפשית, תוך שהם מאבדים צלם אנוש" לא גובו בחומר הראייתי, וספק אם יש באמירות חמורות אלה כדי לשקף את מהלך האירועים כפי שעלה מהסרטונים ומיתר הראיות שהוצגו לבית המשפט.

נוכח האמור, קבעה השופטת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי במכלול נסיבות העניין המדינה – בעצמה או באחריותה השילוחית – התרשלה כלפיהם באופן המזכה אותם בפיצוי. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות. התובעים יוצגו בהליך ע"י עו"ד א' מק. המדינה יוצגה ע"י עו"ד מ' וילינגר.

ת"א 16877-02-14