בית משפט השלום דחה תביעה שהגיש שליח לשעבר של "דומינוס פיצה" בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מאירוע תקיפה על רקע לאומני שאירע לו בעת שביצע משלוח. נקבע, כי השליח לא הוכיח שהזכיינית יכלה לצפות אירוע ספונטאני ופתאומי כזה, ומה היה ביכולתה לעשות כדי למנוע את האירוע
התובע, נער בן 17 במועד הרלוונטי, עבד בתור שליח פיצה בסניף "דומינוס פיצה" בנצרת עילית. באחד הלילות באוקטובר 2008 נשלח התובע לבצע משלוח פיצה לשכונת כפר החורש בעיר נצרת, אך בהגיעו למקום הותקף ע"י חבורת בני מיעוטים תך איומים באקדח ושימוש בסכין, הכל על רקע לאומני. בעקבות האמור הגיש התובע תביעה אזרחית נגד מעסיקתו, זכיינית רשת "דומינוס" בישראל, בה עתר לחייב אותה לפצותו על רשלנות והפרת חובה חקוקה.
לטענת התובע, הפרה המעסיקה את חוק עבודת נוער כשהורתה לו למסור משלוח בשעות הלילה מבלי שהיה לה היתר להעסיקו בשעות כאלו וללא פיקוח נאות על ביצוע המשלוח. עוד הוסיף כי המעסיקה לא נקטה באמצעי מניעה או הגנה כלשהם אשר היה בהם כדי להתריע בפני התובע, בן 17 ששיקול דעתו אינו כשיקול דעתו של אדם בגיר, מפני הסכנות הטמונות בעבודתו כשליח פיצה, ולא קיימה את חובתה הבסיסית למתן הדרכות. על כן, לטענת התובע, יש לייחס לזכיינית את מלוא האחריות בגין מעשיה המהווים גם הפרת חובה חקוקה וגם הפרת חובת הזהירות.
הרשת מצדה, טענה כי מדובר באירוע טרור שהיא לא יכולה הייתה לצפות או למנוע. לשיטתה, האשם המכריע לגרימת הנזק בנסיבותיו של ההליך נעוץ כל כולו בתוקפים שפגעו בתובע ולא בה, וכי התובע לא הוכיח כי היא יכלה לצפות פעולת טרור ותקיפה מסוג אלה שאליהם נקלע. עוד הוסיפה הזכיינית כי מעשה טרור מהווה גורם זר המנתק את הקשר הסיבתי העובדתי, כך שהטלת אחריות על מעסיק בגין מחדל להגן על עובדו מפני מעשה פלילי של צד שלישי אינו בגדר הצפיות הסבירה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת אוסילה אבו- אסעד דחתה את התביעה וקבעה כי לא עלה בידי התובע לשכנע בקיום כל יסודות עוולת הפר חובה חקוקה, ואף לא בקיום כל יסודות עוולת הרשלנות. לדעת השופטת, "אשמה" של הזכיינית מתבטא בכך שהיא אפשרה לתובע לצאת למסור משלוח מעט לפני השעה המותרת לסיום יום עבודה של נער, מקום שהיה עליה להעריך כי עד למסירת המשלוח ליעדו וחזרת התובע לסניף תחלוף השעה המותרת בלילה להעסקתו ובכך היא עוברת על המגבלה הקבועה בחוק עבודת הנוער. ברם, לא עלה בידי התובע לשכנע כי זו הסיבה שבלעדיה הנזק לא היה קורה, שכן הסיבה המכרעת לנזק הייתה מעשה התקיפה עצמו.
לדברי השופטת, אירוע התקיפה שהסב לתובע נזק בדמות נכות נפשית צמיתה עלול היה להתרחש גם בשעת עבודה מותרת, כגון השעה 21:00 או 21:30 שאלו גם שעות ערב חשוכות. לפיכך, המקריות הזו שבין העסקת התובע באותו יום מעט מעבר למותר, לבין התרחשות האירוע וגרימת הנזק אין בה כדי לבסס קשר סיבתי בין הפרת החובה להעסיק את התובע עד שעה 22:00 לבין קרות האירוע והנזק הנטען. בנוסף, לא עלה בידו להוכיח כי הנזק שנגרם לו הוא מסוג הנזק שאליו התכוון המחוקק, ולכן יש לדחות את התביעה בעילה של הפרת חובה חקוקה.
באשר ליסודות עוולת הרשלנות, קבעה השופטת כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של המעסיקה כלפי התובע, שהיא מן המפורסמות ואינה צריכה ראיה. עם זאת, ביישום המבחנים שנקבעו בפסיקה עולה כי המעסיקה לא הייתה יכולה לצפות את הנזק ולא הייתה צריכה לצפותו, שכן הזכיינית לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת על מעשה הפשע המתקרב אותו תכננו התוקפים. בעניין זה הבהירה השופטת כי לא היה מדובר באירוע שהתרחש בעקבות התנהלות קודמת של הזכיינית כלפי התוקפים ואין כל בינה לבינם. אירוע התקיפה היה פתאומי וספונטאני, והוכח כי בעסק של הזכיינית לא היה אירוע קודם הדומה לאירוע שבמסגרתו נפגע התובע.
מעבר לכך, נקבע כי לא הוכח כי הסביבה בה מתנהל עסק הזכיינית מועדת לפורענות, ולא ידוע כי באותה סביבה שכיחים מעשים פליליים על רקע לאומני. בנוסף, עיון בכתב האישום שבמסגרתו הורשעו התוקפים מלמד כי רוב המעשים שבהם הואשמו נעשו לאחר האירוע שבו התובע הותקף. השופטת הוסיפה כי גם סוג העבודה בה עבד התובע אינו מעמיד אותו בפני סכנה טבעית מול מקבלי השירות, כמו מאבטח העומד בכניסה לבנק, או כמו עובדים סוציאליים במחלקת רווחה.
נוכח האמור נקבע כי התובע לא הוכיח כי המעסיקה יכלה לצפות אירוע ספונטאני ופתאומי כזה, כך גם לא הוכיח מה היה ביכולתה לעשות כדי למנוע את האירוע. משכך, דין התביעה נגדה להידחות, גם בעילת הרשלנות. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד סילבה הילל מדלר ואח'. הנתבעת יוצגה בידי עו"ד יוסי גוטגליק ואח'.
