בית משפט השלום דחה את תביעתה של עובדת ותיקה בבזק שטענה כי פוטרה באופן רשלני שגרם לה לנזקי גוף. נקבע, כי התובעת פוטרה בגלל תפקוד לקוי וכי גם אם היה פגם בהתנהלות החברה הרי שקביעה כי מעסיק צריך לצפות נכות רפואית בעקבות הודעה על פיטורין יכולה לפגוע במשק וביחסי העבודה
התובעת, הנדסאית אלקטרוניקה במקצועה, עבדה במשך למעלה מ-14 שנה בחברת "בזק", תחילה במחלקת לקוחות אסטרטגיים ובהמשך עברה לעבוד במחלקת לקוחות עסקיים. בשנת 2009, בהיותה בת 45, נמסר לתובעת על ידי מנהלה כי שמה נמצא ברשימת המועמדים לפרישה מהחברה.
בתביעה שהגישה לבית משפט השלום בעפולה, עתרה התובעת לחייב את החברה לפצותה בטענה כי נהגה ברשלנות באופן בו פיטרה אותה מעבודתה, ובשל כך היא אחראית כלפיה בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות הפיטורים.
לטענת התובעת, היא השקיעה את כל כולה בעבודה והגיעה למצוינות ולא היו לה בעיות משמעת. בשלב מסוים, לגרסתה, מונתה מעליה ראש צוות חדשה אשר הציבה לה יעדים לא ראליים והחלה לרשום לה ציוני הערכה נמוכים. בעקבות זאת פנתה התובעת במכתב תלונה למנהל האגף ומשלא זכתה בתשובה פנתה אליו במכתב נוסף עם העתק לסמנכ"ל החברה ובו שפכה את כל תחושותיה. לטענת התובעת, בעקבות משלוח המכתבים ובייחוד זה האחרון בו עקפה את מנהלה הוא שינה את יחסו אליה, אז ניסו לטענתה להוציא אותה לפרישה ובהתערבות ועד העובדים סוכם על העברתה למחלקת לקוחות עסקיים שאופי העבודה בה שונה בתכלית. זאת, מבלי שניתנה לה תקופת הסתגלות ותוך הצבת יעדי ביצוע גבוהים ולא ריאליים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת התובעת היא המשיכה לעבוד ימים כלילות והגיעה לרמת ביצוע של 120% מהיעד, אלא שבחברה בחרו להתעלם מהנתונים העדכניים שהראו עליה ברמת הביצוע ולהתחשב בנתונים המצטברים של כל השנה אף שמדובר בבדיקה שהיא לא הוגנת ומכשילה. זאת, לדעת התובעת, על מנת להביא לסיום עבודתה. בשלב מסוים נקראה התובעת לפגישה עם מנהלה, בה ציפתה כי תציג בפניו את תכנית העבודה, אלא שבפועל הופתעה באופן גמור ומוחלט כאשר זה הודיע לה באותה פגישה על סיום עבודתה בחברה. עובדת היותה מפוטרת נפלה עליה, לטענתה, כרעם ביום בהיר והאופן בו פוטרה כאמור מהווה לשיטתה התנהגות רשלנות של החברה.
המקרה הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובעת נקבעה נכות רפואית בשיעור 18.12%. במסגרת התביעה, הגישה התובעת חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטרי, שקבעה כי נותרה לה נכות נפשית בשיעור 20%. כמו כן הגישה חוות דעת רפואית של מומחה ראומוטולוג, שקבע כי היא סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה ויחס 20% מנכותה בגין המחלה (מתוך 30%) לאירוע הפיטורין והטראומה בגינו. בזק מצידה, הגישה שתי חוות דעת רפואיות בתחום הריאומטולוגי והפסיכיאטרי, אך שתיהן קבעו כי אין קשר בין מחלת הפיברומיאלגיה ונכותה הנפשית של התובעת לבין אירוע הפיטורין.
השופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס דחתה את התביעה. תחילה התייחסה השופטת למחלוקות העובדתיות בין הצדדים וקבעה כי התובעת הייתה בסכנת פיטורין עוד כשעבדה במחלקה האסטרטגית והעברתה למחלקת עסקיים הייתה כדי לתת לה הזדמנות שניה. עוד קיבלה השופטת את עדותו של מנהל מחלקת הלקוחות העסקיים כי בתחילת עבודתה של התובעת במחלקה ניתנה לה תקופת הסתגלות וביצועיה לא נמדדו, ודחתה את טענתה של התובעת כי העבודה בשתי המחלקות שונה בתכלית.
עוד נמצא כי ביצועיה של התובעת לא היו טובים וכי היא איחרה לפגישות ולא עמדה בלו"ז. אשר לשיחת הפיטורים עם מנהל האגף, לגביה העידה התובעת כי הכוונה לפטרה הגיעה כהפתעה גמורה מבחינתה, קבעה השופטת כי מדובר בראייה המנותקת לחלוטין מהמציאות כפי שהשתקפה בביצועיה הנמוכים, במשובים השליליים שקיבלה וכפי שצוין במפורש בשיחות שהיו לה. "כל בן אדם סביר במעמדה של התובעת היה מבין כי הוא נמצא בסכנת פיטורין ממשית", כתבה השופטת, "בייחוד יש לציין כי החברה ממילא נמצאת ללא קשר לביצועיה הנמוכים של התובעת בתוכנית התייעלות ופוטרו 2500 עובדים".
אשר לטענת התובעת כי היעדים שהוצבו לה לא היו ריאליים ולא ניתן היה לעמוד בהם, נקבע כי מדובר בטענה סתמית שנטענה מבלי שהוכח כי לעובדים אחרים הוצבו יעדים אחרים. בנוסף, התובעת לא הוכיחה בשום דרך מדוע לטענתה היעדים אינם ריאליים, והדבר נכון ביחס לטענתה לשתי המחלקות בהן עבדה.
לדברי השופטת, למרות הרושם העמוק מהמשבר לו נקלעה התובעת בעקבות פיטוריה, מהעדויות מתבררת תמונה בה התובעת הייתה מועמדת לפיטורין חודשים קודם לפיטורים בפועל עקב חוסר שביעות רצון מתפקודה והועברה למחלקה העסקית דווקא כדי להימנע מפיטוריה. עוד עלה מהעדויות כי במשך חודשים ארוכים במחלקה החדשה לה עברה התובעת היא הפגינה ביצועים ותפקודים נמוכים מאוד, כאשר התפקוד הירוד היה לא רק בכך שלא עמדה ביעדים אלא בתפקוד הכללי בכך שתמיד איחרה לפגישות ולא שיפרה מהתנהגותה למרות שהעירו לה על כך.
למרות התנהלותה של התובעת כאמור, מנהליה לא פיטרו אותה מידי ונתנו לה הזדמנויות ואף מינו לה יועץ לסייע לה לשפר את הביצועים שלה. כל זאת, כשברקע כאמור עמדה תכנית התייעלות בחברה במהלכה פוטרו מעל 2500 עובדים. נוכח האמור, קבעה השופטת כי פיטוריה של התובעת היו איום ממשי ומיידי הן בשים לב למצבה באופן אישי (ביצועיה הנמוכים בעבודה) והן בשים לב למצב החברה והפיטורים בהיקף הנרחב שהיו באותה תקופה.
עוד קבעה השופטת כי אין בסיס לטענות התובעת לגבי חוסר תום לב או זלזול כפי שטענה בסיכומיה. נקבע, כי פיטוריה היו לאחר תקופה של מספר חודשי הסתגלות במחלקה החדשה כשלתובעת ניתנה עזרה לבניית תכנית על ידי יועץ של החברה. "מטבע הדברים פיטורין של עובד הם חוויה לא נעימה ואף מכאיבה לכל עובד באשר הוא", כתבה השופטת. "טבעי הוא כי הפיטורין של עובד יגרמו לו עצב, תסכול ולפעמים אף כעס על המעביד". עם זאת, במקרה זה לא נמצאה בהתנהגות המעסיקה התנהגות שלא הייתה סבירה בנסיבות העניין.
מעבר לצורך, התייחסה השופטת גם לטענת הרשלנות שהעלתה התובעת, וזאת מתוך הנחה כי הנזקים הנטענים אכן נבעו מהתגובה לפגישה בה התקבלה הודעת הפיטורים. לדעת השופטת, גם אם היה פגם בהתנהלות המעסיקה במקרה זה, עדיין אין בכך כדי לבסס עוולת רשלנות ולבסס את אחריותה. בעניין זה הזכירה השופטת כי אין ספק שקיימת חובת זהירות מושגית של המעסיקה כלפי התובעת. עם זאת, שונה המצב ביחס לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, היות ולא מתקיים מבחן הצפיות הטכנית הדרוש לצורך קיומה של חובה זו בהתחשב בכך שהנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מפיטורין אינו נזק הניתן לצפייה.
עוד הוסיפה השופטת כי לא רק צפיות טכנית אינה מתקיימת אלא גם צפיות נורמטיבית, מאחר ששיקולים של מדיניות משפטית שוללים את קיומו של מבחן הצפיות. בעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי צפיות נורמטיבית להיוותרותה של נכות רפואית בעקבות הודעה על פיטורין יכולה לגרום להרתעת יתר של מעבידים מהליך של פיטורין מקום שיש הצדקה לכך, מה שיכול לפגוע במשק ולפגוע ביחסי העבודה. נוכח האמור, יש לקבוע כי לא הייתה במקרה דנן התרשלות מצד המעסיקה שכן לא קיימת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת.
התביעה נדחתה, התובעת תשלם לחברה הוצאות משפט בסך 8,000 שקלים. התובעת יוצגה בהליך ע"י עוה"ד עתאמלה שלבי ואלי מלול. הנתבעת יוצגה ע"י עוה"ד גיל עטר ורם פרדס.
