"פיילוט" שערכו עיריית ראשל"צ והחברה העירונית שלה, במסגרתו הוקצו באחת הספריות בעיר שעות פתיחה נפרדות לציבור הדתי-תורני בלבד, הסתיים בפסיקה שחייבה אותן לפצות תושבת חילונית ב-7,500 שקל. בית המשפט: "שירותי ספרייה אינם שירות דתי. אין במהותם או באופיים דבר שמחייב לערוך לגביהם הבחנה בין דתיים לחילונים"
בעיר ראשון לציון פועלות תשע ספריות ציבוריות תחת רשת "כותר ראשון", המופעלת על ידי החברה העירונית ראשל"צ לתרבות, ספורט ונופש. הספריות פתוחות בכל ימי החול, למעט יום רביעי. במשך הזמן, הגיעו לעיריית ראשל"צ תלונות מנציגי הציבור החרדי בעיר, לפיהן יש לציבור זה קושי לפקוד את הספריות מכיוון שהן כוללות תכנים בעלי צביון חילוני אשר הציבור התורני אינו מעוניין להיחשף להם. לפיכך, ביקשו נציגי הציבור כי תיפתח ספרייה הכוללת ספרים המותאמים לציבור דתי-תורני ואינה כוללת ספרות כללית, באזור בו מצויה אוכלוסייה זו.
מכיוון שפתיחת ספרייה כרוכה בעלויות ניכרות, החליטו החברה העירונית והעירייה לערוך "פיילוט" שבו תיבחן השאלה עד כמה צורך הציבור הדתי-תורני את שירותי הספריות העירוניות. לפיכך, הוחלט כי שלוש מתוך תשע הספריות העירוניות ייפתחו בימי רביעי אחר הצהריים, בו ממילא הן אמורות להיות סגורות, לציבור התורני בלבד. בהתאם, נתלו באחת הספריות בהן עתיד היה להתקיים הפיילוט מודעות לפיהן החל מתאריך מסוים הספרייה תהיה פתוחה לקהל התורני בין השעות 16:00 – 20:00 וכי "השירות ביום זה הוא עבור הקהל התורני בלבד!".
במהלך תקופת הפיילוט, בוצעו בספרייה בימי רביעי אחר הצהריים התאמות לציבור התורני, הכוללות כיבוי המחשבים שיש מהם נגישות לאינטרנט; ריכוז ספרים המתאימים לקהל התורני בכוננית שהועמדה בכניסה לספרייה; סגירת הקומה השנייה הכוללת אוסף של סרטים, מוזיקה וספרים קוליים, אשר אינם מבוקשים על ידי הציבור התורני וכד'.\
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כעבור זמן מה נערך סיכום ביניים של הפיילוט, ממנו עלתה המסקנה הייתה כי היענות האוכלוסייה התורנית הינה דלה ביותר, אולם הוחלט להמשיך את הפיילוט תקופה נוספת של חודש וחצי. בהמשך, לאחר שהתברר באופן סופי כי הקהל התורני נמנע מלשלוח את ילדיו לספריות כלליות, נפסק הפיילוט והספרייה חזרה להיות סגורה בימי רביעי אחר הצהריים. סך הכול, נמשך הפיילוט ארבעה חודשים ולאחרונה הקימה החברה העירונית ספרייה המיועדת לציבור התורני ואשר הספרים בה מתאימים לציבור זה.
התובעת היא אישה חילונית המתגוררת בעיר וילדיה מנויים לספרייה. באחד הימים הזדמנה התובעת דרך מקרה למרכז קהילתי בשכונת "נאות שקמה" בעיר והופתעה לגלות כי על אף שמדובר ביום רביעי הספרייה במקום פתוחה. מכיוון שהיו ברשותה ספרים מושאלים שאיחרה בהחזרתם היא ביקשה להחזירם, אך להפתעתה הספרנית סירבה לקבלם בטענה כי הספרייה פתוחה רק לציבור התורני ורק לאחר ויכוח ניאותה לקחת את הספרים. כחודשיים לאחר מכן, אירע אירוע נוסף בו נאסרה כניסתה של התובעת לספרייה ביום רביעי, לאחר שנאמר לה כי הספרייה פתוחה רק לציבור התורני.
לאחר התכתבויות עם העירייה והחברה העירונית, הגישה התובעת תביעה בסך 75 אלף שקלים לפי החוק לאיסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. לטענת התובעת, הקצאת ימים בהם יינתן שירות בספרייה ציבורית רק לציבור דתי עולה כדי פגיעה בשוויון והפליה אסורה לפי החוק, ולא חל אף אחד מהחריגים הקבועים בחוק. העירייה והחברה העירונית מנגד, טענו כי לא היה בפעולותיהן משום הפרה של חוק איסור הפליה וכי התובעת קיבלה שירות מלא בשתי הפעמים בהן ביקשה זאת, כך שלא ניתן לומר כי הופלתה.
השופט אבי סתיו מבית משפט השלום בראשל"צ קיבל את התביעה ופסק לתובעת פיצוי בסך 7,500 שקל. בפתח הדברים הבהיר השופט כי אין מחלוקת שהספרייה היא "מקום ציבורי" כהגדרתו בחוק איסור הפליה, ושהנתבעות הן מי שעיסוקן בהפעלת מקום ציבורי. לפיכך, נשאלת השאלה האם אכן מדובר ב"הפליה" ובמידה שכן, האם חל החריג הקבוע בחוק, הקובע שלא יראו הבחנה כהפליה מקום בו היא מתחייבת ממהותו או מאופיו של המוצר או השירות הציבורי.
טרם פנה להכריע בשאלות שבמחלוקת, הקדים השופט מספר מילים אודות הפליית אדם על רקע היותו חילוני. לדבריו, שאלה זו מצריכה פרשנות של המושגים "דת" ו"קבוצה דתית" הקבועים בחוק, נושא העשוי לעורר שאלות שונות ומורכבות. עם זאת, לדעת השופט אין צורך להידרש במקרה זה לעומקן של שאלות אלו, שכן גם לפי גישה מצמצמת הרי שהפליה של אדם על רקע היותו חילוני נחשבת להפליה "מחמת קבוצה דתית". לשיטת השופט, המושג "קבוצה דתית" כולל בתוכו, למצער, חתכי אוכלוסייה מוכרים ומזוהים בציבוריות הישראלית אשר יש להם מכנה משותף הקשור להתייחסות לדת. לפיכך, ברי כי הבחנה על יסוד היותו של אדם דתי, חילוני, חרדי, מסורתי וכיוצא בזה היא הבחנה על יסוד השתייכות לקבוצה דתית.
הפליה אסורה או הבחנה מותרת?
לגופו של עניין, קבע השופט כי מן הבחינה העובדתית בשתי הפעמים התובעת ביקשה לקבל שירות, סורבה ולאחר שהתעקשה קיבלה לבסוף שירות, תוך שהסירוב הראשוני גרם לעיכוב מסוים. לדבריו, הדגש אינו על פרק הזמן שארך הוויכוח עד שניתן לתובעת שירות, אלא על עצם העובדה שהתובעת נאלצה "לפלס" את דרכה לקבלת שירות. בנסיבות אלו, קבע, העיכוב במתן השירות נחשב ל"הפליה", הגם שבמידת חומרה פחותה ממקרה בו נמנע השירות לחלוטין, עובדה שאמורה למצוא את ביטויה במישור סכום הפיצוי.
מכאן, פנה השופט לבחון האם מדובר בהפליה אסורה או ב"הבחנה מותרת". בעניין זה, הבהיר השופט כי אין ספק שהמטרה של הנגשת שירותי ספרייה לציבור הדתי-תורני היא ראויה וחשובה וכי העיריה והחברה העירונית פעלו בתום לב להשגתה וכי לא הייתה כל כוונת הפליה מאחורי פעולותיהן. עם זאת, בפועל סבר השופט כי החריג בחוק אינו מתקיים בנסיבות המקרה. "שירותי ספרייה אינם שירות דתי", כתב. "אין במהותם או באופיים דבר שמחייב לערוך לגביהם הבחנה בין דתיים לחילונים. לא נטען לקיומה של נורמה דתית-הלכתית האוסרת על אדם דתי לגשת לספרייה בשעות שגם אדם חילוני מקבל בה שירות".
עוד הדגיש השופט כי השאלה אינה אם קיימת נורמה הלכתית האוסרת על גישה לספרייה בה ישנם תכנים שאינם מתאימים להשקפה דתית, אלא האם קיים איסור הלכתי לגשת לספרייה אך בשל כך שאנשים חילונים עשויים להגיע אליה. לשיטתו, איסור כזה אינו קיים וגם אם קיימת אוכלוסייה דתית שתימנע, מטעמים אידיאולוגיים, מהגעה לספרייה בשעות שחילונים עשויים להגיע אליה, אין די בכך כדי להפוך את השירות לכזה שמעצם טיבו הוא מצדיק הבחנה בין דתיים לחילונים.
עוד התייחס השופט לכך שחוק איסור הפליה קובע נוסחת איזון למקרה בו הפרדה בין גברים ונשים נחוצה על מנת לאפשר לחלק מן הציבור ליהנות מהשירות. לדבריו, האמור חל רק בהקשר של הפרדה בין גברים לנשים ולא נקבעו מבחנים כאלו לגבי הבחנות אחרות, כלומר החוק אינו מכיר בטענת הגנה לפיה הבחנה על בסיס השתייכות ליתר הקבוצות המצוינות בחוק נחוצה כדי לאפשר לציבור מסוים נגישות לשירות.
עוד סבר השופט כי עשויה לעלות השאלה האם ניתן להכשיר הפליה אשר נעשית לתכלית ראויה ואשר התועלת הצומחת ממנה עולה על נזקיה, באופן הצולח את מבחני פסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, לשיטתו, אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן בכל מקרה הפליה שנקטו הנתבעות אינה צולחת את מבחן המידתיות הקבוע בפסקת ההגבלה. בעניין זה, לדברי השופט, ספק אם יש כלל קשר רציונאלי בין הפגיעה בזכות, שהיא מניעת שירות מחילונים, לבין המטרה (הראויה בהחלט) שהיא נועדה להגשים, אולם כך או אחרת הפגיעה אינה עומדת במבחן "אמצעי שפגיעתו פחותה". זאת, שכן ניתן היה להשיג לפחות את עיקר המטרה על דרך התאמת הספרייה לדרישות הציבור התורני, בלא לנקוט את האמצעי הפוגעני של מניעה מוחלטת של שירות מאנשים על רקע היותם חילונים. לפיכך סיכם השופט כי לדעתו מדובר במקרה בו פעלו הגורמים המעורבים בתום לב ובכוונות טובות, אלא שהיישום היה שגוי.
בקביעת סכום הפיצוי, שקל השופט בין היתר את העובדה שדובר בשני אירועים, שאחד מהם היה בנוכחות בנה הקטין של התובעת, אך מנגד את העובדה שנסיבות המקרה אינן נחזות להיות מהחמורות ושהתובעת הייתה מודעת לכך שהיחס המפלה אינו נובע מגישה שלילית אל הציבור החילוני וכי היא אינה מודרת לחלוטין מהספרייה, אלא רק לפרק זמן של כמה שעות בשבוע, ביום שממילא הספרייה אמורה להיות סגורה.
אשר לשיקולים הקשורים להרתעת הנתבעות, סבר השופט כי אלו נוטים לצד המקל. לדבריו, למרות שישנם נתונים הפועלים לחובתן, כגון העובדה שמדובר בגופים ציבוריים, העובדה שמדובר היה במדיניות שיטתית שנמשכה מספר חודשים ולא באירוע חד פעמי – הרי שהשיקולים המצדיקים להקל עמן הם בעלי משקל ניכר יותר. בעניין זה ציין השופט את המטרה שעמדה בבסיס התנהלות הנתבעות והעובדה שנראה כי מדובר בשגיאה בשיקול דעת יותר מאשר בהתנהלות פסולה. עוד ציין כי יש להביא בחשבון את הצורך בהרתעה, אולם לא זה המקרה בו על בית המשפט להביע את שאט נפשו על דרך של פסיקת פיצויים גבוהים.
לאור כל האמור, יפצו הנתבעות את התובעת בסך של 7,500 שקל, בתוספת שכ"ט של 2,500 שקלים. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד אורלי ארז-לחובסקי. הנתבעות יוצגו ע"י עו"ד דניאל חידקל.
