חדשות

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של אסיר המרצה 18 שנות מאסר בגין ניסיון לרצח עמיתה לעבודה, על החלטת המחוזי לבטל את שחרורו המוקדם על אף שסיים לרצות יותר משני שלישים ממאסרו. ביהמ"ש עמד על מסגרות הטיפול והשיקום שעבר המבקש בכלא וקבע כי עדיף שהמבקש יחזור באופן מדורג לחברה ולחיים הציבוריים תחת פיקוח

המבקש הורשע בשנת 2003 בעבירה של ניסיון רצח ונגזרו עליו 18 שנות מאסר בפועל. על פי העובדות בהן הורשע, ארב המבקש לעמיתתו לעבודה כשהוא מצויד בסכין, וכשהגיעה למקום בו חיכה עקב אחריה ובשלב מסוים הגיח מאחוריה ודקר אותה בגרונה ובבטנה, ובעודה מנסה להתגונן מפניו גם בידיה. בהמשך עזב המבקש את המקום והותיר את המתלוננת להתבוסס בדמה, אך למרבה המזל היא הצליחה להזעיק עזרה והובהלה לבית החולים, שם נותחה וחייה ניצלו.

המניע למעשה, כפי שהעיד עליו המבקש, היה רצון להרוג את המתלוננת שעשתה, לדבריו, "רושם של בחורה כל הזמן שמחה, כאילו תמיד מחייכת, תמיד עליזה מהכול, כאילו מרוצה מהחיים... באיזשהו מקום זה הציק לי כי... אני טיפוס כזה בדיוק ההיפך מזה". במהלך מאסרו עבר המבקש טיפולים פסיכיאטריים, השתלב בקבוצות טיפול שונות, חלקן לתקופות ממושכות ובהן קבוצה לשליטה בכעסים, ובטיפולים פרטניים. כמו כן, עבד המבקש כעוזר הוראה בכלא ואף החל לצאת לחופשות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בשנת 2009 עבר המבקש לכלא אחר שם שובץ לעבודה ואף החל לימודי תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. בעקבות השתלבות מוצלחת בטיפול הומלץ על מעברו של המבקש לאגף השיקום, ומאז שנת 2012, מזה כשש שנים, הוא שוהה באגף השיקום בכלא. התנהגותו של המבקש בכלא לאורך כל השנים הייתה ללא רבב, לא התגלו קשיים בהשתלבותו בעבודה וביציאתו לחופשות וההתרשמות של גורמי הטיפול השונים מהמבקש הייתה חיובית.

בחלוף תקופת שני-השליש של מאסרו פנה המבקש לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם, וזו נעתרה לבקשתו חרף קיומה של מחלוקת בין גורמי הטיפול בכלא שהביעו עמדה לפיה המבקש מתאים לשחרור מוקדם שיכלול הליך שיקומי מחוץ לכלא, לבין הרשות לשיקום האסיר (רש"א) שסברה כי רמת המסוכנות הנשקפת מהמבקש היא בינונית ונדרשים עוד מהלכים טיפוליים מעמיקים. עתירה שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי נדחתה, אך בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון התקבלה בעיקר נוכח עמדת רש"א.

בעקבות האמור נערך למבקש אבחון פסיכיאטרי ועניינו עלה פעם נוספת לפני וועדת השחרורים. גם הפעם הורתה הוועדה על שחרורו של המבקש והדבר אושר בבית המשפט המחוזי, אך פעם נוספת בוטל השחרור ע"י בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור. בפסק הדין נקבע כי האבחון הפסיכיאטרי שנערך למבקש לא היווה תחליף להערכת רמת המסוכנות הנשקפת ממנו, ועל כן לא היה בו כדי לשנות את נקודת האיזון שנקבעה בפסק הדין הקודם.

המבקש המשיך בטיפול הפסיכולוגי ובסופו נערך לו אבחון פסיכולוגי נוסף וכן נבדקה התאמתו לתכנית שיקום מחוץ לכלא בפיקוח רש"א. הפעם, בשונה מבעבר, מצאו גורמי רש"א את המבקש מתאים לתכנית שיקום בקהילה בפיקוח רש"א. פעם נוספת פנה המבקש לוועדת השחרורים, וזו הורתה גם הפעם על שחרורו. המדינה לא השלימה עם החלטת הוועדה ועתרה לבית המשפט המחוזי, שבפעם זו קיבל את העתירה וביטל את השחרור המוקדם, תוך שקבע כי במכלול הנסיבות יש ליתן משמעות מכרעת לשאלת המסוכנות אשר נותרה בינונית, גם לאחר הטיפול הנוסף. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

לטענת המבקש, יש מקום לתת רשות ערעור במקרה זה, הן בשל הנסיבות הייחודיות של המקרה, הן בשל הפרשנות השגויה שנתן בית המשפט המחוזי להנחיות שניתנו בפסק דינו האחרון של בית המשפט העליון, הן מטעמים של שוויון וצדק והן בשל כך שמתעוררת במקרה זה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים, והיא האם קיומו של אבחון פסיכולוגי שקבע כי רמת מסוכנות של אסיר היא בינונית מונע את שחרורו המוקדם. מנגד, המדינה ביקשה לדחות את הבקשה על הסף בטענה כי היא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית.

השופט מזוז, בהסכמת הנשיאה חיות והשופט דוד מינץ, קיבלו את בקשת רשות הערעור ואת הערעור לגופו, וקבעו כי המבקש ישוחרר בשחרור מוקדם, כפי שהחליטה ועדת השחרורים. לדברי מזוז, השיקולים העומדים על הפרק הם המסוכנות הנשקפת מהמבקש לשלום הציבור והשיקולים המנויים בחוק לשחרור מוקדם על תנאי ובהם העבירה שבגינה הורשע, דיונים קודמים בוועדות בעניינו של האסיר והחלטות בהם, התנהגותו של האסיר בבית הסוהר במהלך תקופת מאסרו, הליכי שיקום שעבר במהלך מאסרו וחוות דעת הגורמים המקצועיים.

לדעת מזוז, אין חולק כי המבקש עבר כברת דרך ארוכה ומשמעותית וכי התנהגותו בכלא לכל אורך תקופת מאסרו הייתה חיובית ביותר. כך, לא נרשמו לחובתו כל אירועי משמעת, הוא הקפיד להשתלב בקבוצות טיפול שונות ולהתמיד בטיפולים פרטניים אשר אילצו אותו להתמודד עם בעיותיו המורכבות ולהתבונן בנבכי נפשו וגם לאחר ששתי בקשותיו לשחרור מוקדם נדחו הוא לא מעד ולא נתן למפח הנפש להסיתו מהמסלול הטיפולי.

עוד צוין כי המבקש גם ריצה כבר את רובו המוחלט של העונש שנגזר עליו - 15 מתוך 18 השנים שנגזרו עליו (5/6) - ונותרו לו פחות מ- 3 שנים עד לסיום ריצוי מלוא עונשו. בנוסף, הערכת גורמי המקצוע היא שמדובר באסיר שקט וחיובי העומד היטב במבחן המציאות ללא עבירות משמעת, מתפקד היטב בחופשות וזוכה לחוות דעת חיוביות מצד גורמי טיפול.

מלבד האמור ציין מזוז כי בעקבות פסק דינו הקודם של בית המשפט העליון עבר המבקש טיפול פסיכולוגי נוסף שהתמקד בהתמודדות עם דחפים תוקפניים וכעסים, ובאבחון הנוכחי הראה יכולת טובה יותר לניהול מתחים והימנעות מצבירת כעס. לדבריו, אמנם המבקש נמצא עדיין כבעל מסוכנות בינונית, אך זאת בעיקר על בסיס "גורמים סטאטיים", קרי גורמים בעברו שאינם ניתנים לשינוי. כמו כן, באבחון הפסיכולוגי האחרון הודגש כי חשוב שהמבקש ייעזר בגורמי טיפול גם לאחר שחרורו.

על רקע האמור, סבר מזוז כי דווקא מבחינת האינטרס הציבורי והרצון למנוע ככל הניתן חשיפה של הציבור הרחב לסכנה, נכון בנקודת זמן זו להורות על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים. "המדובר בסופו של יום במעין "ניהול סיכונים"", כתב מזוז, "ובהכרעה לפיה עדיף שהמבקש, שהיה כלוא זמן ממושך, יחזור באופן מדורג לחברה ולחיים הציבוריים, תוך פיקוח, עם כלים טיפוליים שיסייעו לו להתמודד עם בעיות וקשיים שעלולים להתעורר מעצם היציאה מהמסגרת הנוקשה של הכלא, ובאמצעות הצבת מסגרת יציבה של שגרה, מאשר שהמבקש ירצה את יתרת תקופת מאסרו וישוחרר ללא תנאים וללא מסגרת תומכת ומפקחת".

נוכח האמור, הוחלט לקבל את הערעור כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל והחלטת ועדת השחרורים תושב על כנה. זאת, בכפוף להארכת התכנית המפורטת של רש"א באופן שהיא תימשך עד למועד סיום ריצוי עונשו המלא של המבקש.

רע"ב 3450/18