חדשות

"אין לי שום דבר טוב לומר על מערכת המשפט שלנו, לא בגלל שהיא שלנו, אלא בגלל שהיא נעזרת ומסתייעת בכלים פרימיטיביים שנס ליחם ואין בהם כדי לחשוף את האמת" הסניגור הפלילי הותיק, עו"ד קובי שקלאר, מדבר על תופעת הרשעות השווא ומה לדעתו צריכה מערכת המשפט לעשות כדי להילחם בהן

לקוח "חף מפשע" הוא אימת הסניגור. אימה, כיוון שלקוח שכזה הוא בעייתי מכל בחינה: ראשית, הוא זועק לחפותו ומצבו הנפשי מלחיץ את המערכת. שנית, הוא לא רוצה לשלם, שכן אינו מבין מדוע בהיותו חף מפשע עליו להכניס יד לכיסו ולשכור שירותי סניגור. לעניין זה, דווקא החף מפשע זקוק לסניגור יותר מהאשם, שכן המחיר שהוא ישלם במקרה של הרשעת שווא הוא מחיר נורא.

שלישית, לקוח חף מפשע יוצר תסכול מקצועי ואף נפשי, שכן המערכת המשפטית מסתדרת בשורה כדי להרשיע אותו. כך נוצרת "דינמיקה של אשם" - החל בהתוויית החשד מלכתחילה כחשד אמת, עובר בחקירה מגמתית של המשטרה, אשר מחפשת ראיות להפללתו בכל מחיר, עובר בהתייחסות הפרקליטות, שמגישה כתבי אישום על סמך ראיות חלשות (במיוחד בתיקים העוסקים בעבירות מין, או אלימות במשפחה, או במקרה של זיהוי מוטעה, או על רקע של מזכרים מפלילים, אותם כותבים השוטרים כדי לתמוך בראיות) וכלה ביחס חשדני ומפלה של בית המשפט לנאשם ככזה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

כשמגיע הנאשם לבית המשפט עצור, לא מגולח, תשוש נפשית, היסטרי וזועק לחפותו הוא נתקל במערכת איטית, מסורבלת וקשה הרואה בו אשם בעצם זה שכף רגלו דרכה באולם בית המשפט. הכותרת "נאשם" היא כותרת שמבשרת רעות. רק אות אחת מפרידה בין "נאשם" ל"אשם". בית המשפט רואה בנאשם (ובסניגורו) מי שיעשה הכל כדי לחלץ עצמו בעזרת שקרים. בית המשפט לא מאמין לעדי הנאשם המוחזקים כעדי שקר והוא נוטה חסד ואמת לתובע, שהוא ידו הארוכה של בית המשפט למלחמה בפשע ושותפו של השופט בחקר האמת. הסניגור נחזה כמי אשר מפריע ומטרפד מלאכה זו בתעלולים משפטיים נבזיים וערמומיים.

מצד שני, לקוח חף מפשע, מטבע הדברים, מהווה אתגר מרגש. אותו "צדק", שהסניגור מנסה להוציא לאור, יש לו נטייה להתחבא עמוק בחשכת הפרוצדורה הפלילית ובדיני המעצרים החד צדדיים ובעלויות המשפטיות, הן הכספיות והן הנפשיות, שההליך הזה מביא עמו, עד כדי כך שחפים מפשע רבים מעדיפים "לקנות" את הסיכון בעסקת טיעון, שתקטין את חשיפתם לעונש חמור, לנוכח פני הסטטיסטיקה העצובה בדבר אחוזי ההרשעות במדינת ישראל.

חשודים מוחלשים הם קורבנות מובהקים להרשעות שווא

מדוע קיימות הרשעות שווא? על כך נעשו כבר מחקרים רבים ואוכל להוסיף מניסיוני. היכולת האנושית לברור את האמת מן השקר היא מוגבלת ביותר. למעשה, דווקא הרמאים מיטיבים לרמות, שכן יש להם כישרון לכך, ואילו חשודים מוחלשים, אם בגלל היעדר שפה, היעדר הגנה ראויה, אופי עדין, חוסר הבנה או קשיי תפיסה - הם קורבנות מובהקים להרשעות שווא. בעניין זה ישנם סוגי עבירות אשר מועדים לפורענות.

כך למשל עבירות מין, המתקיימות בד' אמותיו של הפרט ואין להן בדרך כלל עדים. החקירה שם נסמכת על עדות הקורבן, אלא שלקורבן אג'נדה משלה והיא לעיתים יכולה להעליל על החשוד ממניעים מסוימים. בתחום זה היחס של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט לקורבן הוא סלחני ביותר ומה שקובע הוא ה"מהימנות" של המתלוננת, אותה מילה גסה השנואה במיוחד על הסניגורים שאינם יכולים להתמודד עמה. חולשת הדעת, הבכי, ההפסקות המתודיות בעדות, הליטופים מהמלוות ומהפרקליטות, הגשת המים, העיניים המושפלות והרחמים של כל הסובבים משימים את הסניגור כרשע המתעמר בקורבן וגורם לה לאונס שני, וכל שאלה שלו נתקלת בהתנגדויות וויכוחים הפוגעים באפשרות להשתמש בכלי החקירה הנגדית לחשיפת האמת.

בכל הקשור בעבירות שעניינן פגיעה בקטינים, ישנן הרשעות שווא רבות הנסמכות על עדויות הקטינים, הנחקרים על ידי חוקרי ילדים וכלל אינם מעידים בבית המשפט. חוקרי הילדים, באמצעות מתודה מופרכת, קובעים את המהימנות ומגישים דו"ח לבית המשפט, כך שמי שנחקר בפועל זה חוקר הילדים ולא הקטין, דבר שמאפשר קבלת עדויות פנטסטיות, דמיוניות ולא מדויקות הנשענות על בסיס נתונים צר ביותר ואף לא מציאותי, לצורך הרשעה. בית המשפט למעשה מעדיף את "מומחיותם" של חוקרי הילדים על חושיו שלו.

ככלל, בית המשפט "מסונוור" מראיות מדעיות ומעדויות מומחים - ומעדיף לתלות בהם את קביעותיו. כך למשל, בתחום המעצרים, כאשר בית המשפט אינו משחרר עצורים בעבירות מין או אלימות במשפחה או אחרות ללא תסקיר שירות מבחן. זוהי רעה חולה, שכן קציני המבחן כלל אינם מבינים את ההבדל בין תסקיר מעצר לתסקיר לעונש. הם מתרגמים את כפירתו של החשוד בחוסר הפנמה של דפוסים עבריינים, בחוסר רצון לטיפול, וכותבים שאינם יכולים לשלול מסוכנות ואינם ממליצים על שחרור. לאור ההלכה של בית המשפט העליון, שרק במקרים חריגים יסטה בית המשפט מהמלצה שלילית (להבדיל מחיובית) של שירות המבחן, הרי שבכל תיקי ה"חפים מפשע" המעצר הוא כמעט וודאי, דווקא בגלל הכפירה של החשוד, דבר המהווה אבסורד מוחלט, מקשה על ניהול משפט הוכחות וכופה על החשוד העצור ממילא עסקת טיעון עם מאסר בפועל אשר תקטין את נזקיו.

בתיקי עבירות אלימות במשפחה הרי שהמניעים והאינטרסים הזרים הם קרקע פוריה להשתמש בהליך הפלילי כקרדום לחפור בו לצורך השגת יתרונות במלחמת הגירושין ויחסי הממון שמנהלים בני הזוג. על רקע זה מגישות בדרך כלל נשים תלונות על עבירות מין ואלימות כנגד בני זוגן, תלונות שבמקרה הטוב מביאות להרחקתם באופן מידי מביתם, מילדיהם ומחייבות אותם להתגונן במישור הפלילי, דבר שמביא אותם לאחר מכן לנסות ולהתפשר גם במישור האזרחי ולוותר על זכויותיהם. כאשר הצדדים רבים על משמורת הילדים, רבים הם התיקים שבהם ההורים משתמשים בילדים כדי להעליל על בן או בת הזוג על דרך של יצירת "ניכור הורי". הגשת תלונות פליליות במשטרה, תוך שהילדים שטופי המוח מספרים על בן הזוג "המוקצה" סיפורים שלא ניתנים להוכחה, גורמים לכניסה מיידית של מחלקת הרווחה לתמונה ודיוני נזקקות בבתי המשפט לנוער. בתי המשפט קובעים מיד משמורת לרעת הצד המוקצה, על בסיס צר של חשד לאלימות או התעללות והמפגש עם הקטינים מתאפשר רק במסגרת לשכות הקשר ובנוכחות עובדים סוציאליים. מצב זה גורם לתחושות נוראיות אצל בני הזוג ה"מוקצים".

מערכת המשפט חייבת להשתנות

אף ניהולו של  תיק "חף מפשע" קשה במיוחד, שכן כדי להשיג את הזיכוי המיוחל יש לעבור בכל צינור ההליך הפלילי מהתחלה ועד הסוף, לעיתים המר, לעיתים בצירוף ערעורים, ולעיתים אפילו לאחר הרשעות במשפטים חוזרים ולאחר שנות סיוטים ואפילו מאסר רבות. התביעה חולשת על חומר הראיות, ומאבקים ניטשים עמה כדי לקבלו, שכן נוהג הוא בידיה להסתירו, אם באמצעות תעודות חיסיון, אם באמצעות החרגתן מחומר החקירה באופן שרירותי ואם בהתנגדות לבקשות לחשיפת ראיות בבית המשפט.

הודיות במשטרה הן רעות חולות, במיוחד אותם "מזכרים מפלילים" שהשוטרים רושמים מזיכרונם, בהם הם מייחסים דברים שכאילו ונאמרו ע"י החשודים. בהמשך המשפט מאבדים השוטרים את זיכרונם על רקע הזמן הרב שחלף וטוענים שמה שרשום במזכר הוא הקובע, ואין לשופט אלא להפנות אליו, על פי ההנחה הידועה ששוטרים לעולם אינם משקרים או בודים ראיות. ברי כי הנחות מופרכות מעין אלה גורמות להסתמכות על ראיות חסרות אך לשופטים אין ברירה, כי ללא אמון בשוטרים לא ניתן לנהל משפט ולא ניתן להעניש פושעים על פשעיהם. באופן זה מתגנבות אותן "הרשעות שווא", רעה חולה, אשר מדירה שינה מעיני סניגור בעל מצפון.

זכור לי מקרה שטבע בי חותם, שם איבדתי את התמימות והבנתי שהגורל מכתיב אסונות על אנשים אף ללא אשמתם. באותו מקרה הואשם לקוח שלי כי "מכר" את בתו בת ה-12 לשכן, שביצע בה מעשי אינוס ועבירות מין רבות תמורת תשלום. הסיפור היה כה מופרך ומזעזע שכולם האמינו בו וגם התקשורת חגגה עליו, אך התיק היה קלוש ועלוב כ"כ שמפליא שבסופו של יום הוא לא נזרק לפח האשפה המשפטי. כל התיק נבנה על עדותו הדמיונית והפנטסטית של האנס, אשר מלכתחילה לקח אחריות ואף הודה במעשיו הנוראיים, ואף ביקש סליחה מההורים, שלא ידעו על כך, בהודעה מוקלטת. מאוחר יותר הופיעה לפתע הודעה שנגבתה ממנו בתאו, ללא הקלטה, שבה המציא גרסה חדשה לפיה האב המסכן הוא זה ששידל אותו לאנוס את בתו. כל המשפחה - הילדה הנאנסת, האב ואשתו הייתה משפחה של מפגרים ורק הבת הבכורה הייתה בעלת אינטליגנציה נורמלית.

במהלך המשפט של אותו אנס הודה בפני באת כוחו כי העליל על האב הואיל וחשד בו כי הוא זה שהסגיר אותו למשטרה. משהתברר לו שלא כך הדבר, הוא רצה לחזור בו ולומר את האמת. באת כוחו, בהגינותה, הודיעה לי על כך, ואני ביקשתי ממנה לקבל תצהיר מהלקוח שייצגה, אלא שכשהצגתי את התצהיר בבית המשפט החל מחול השדים של המערכת המשפטית שנועד לשמר את האישום והפארסה. ראשית, הוחשדנו, שני הסנגורים, שאנחנו מדיחים עדים ומתאמים עדויות ומשבשים משפט, במקום לשבח אותנו על חשיפת האמת. לאחר מכן השופט לא האמין לתצהיר האנס וסבר שמדובר בעוד תרגיל שנועד לכסות על שותפו, האב האומלל העצור על לא עוול בכפו. שיחק כאן הטבע האנושי, בעל ההטיה הקוגניטיבית המובהקת, הנוטה להאמין ברע מכל, המאמין כהנחת עבודה ב"חזקת האשמה", אף אם אותה אשמה פנטסטית וגרוטסקית.

גם כאשר האנס עלה כעד תביעה, התוודה וחזר בו מכל טענותיו, עשה בית המשפט את הלא יאומן תוך שימוש ב"סאלטות" משפטיות ועובדתיות, הרשיע את האב האומלל וגזר עליו 14 שנות מאסר בפועל. ערעור לבית המשפט לעליון, אף שנשמע בקשב ולווה בסיכומים של עשרות עמודים, נדחה על רקע ההלכה הידועה שאין בית המשפט של ערעור נדרש לשאלות של מהימנות. אותו אב אומלל שלא ידע את נפשו, ריצה את מלוא 14 שנות המאסר, שכן מעולם לא הודה, לא היה ראוי לטיפול, ולכן גם לא נוכה שליש מעונשו. כפי שאמרתי, באותו מקרה איבדתי את התמימות.

דוגמה זו להרשעת שווא היא דוגמא הממחישה את האסון שבשיטה המשפטית שלנו, המחייבת חקירה מסורבלת מוטה ואף בדויה בחלקה, המתועדת בעזרים פרימיטיביים, ממשיכה בדיני מעצרים בלתי אפשריים, המסתפקים בניצוץ ראייתי לצורך מעצר, מחייבת התכנסות של עשרות אנשים, במשך עשרות ישיבות בחדר קטן תוך רישום קדמון של פרוטוקול לא מדויק, שיכחת פרטים ועובדות, עבור זמן רב וקבלת הרשעה, הנסמכת על הנחות ודעות קדומות קונספטואליות ומשפטיות של שופטים.

אין לי שום דבר טוב לומר על מערכת המשפט שלנו, לא בגלל שהיא שלנו, אלא בגלל שהיא נעזרת ומסתייעת בכלים פרימיטיביים שנס ליחם ואין בהם כדי לחשוף את האמת. מערכת המשפט חייבת להשתנות בשני מובנים; המובן הראשון - דיני הראיות. לעניין זה חייב המשפט להתנהל באמצעות עדים המעידים בפני פוליגרף משוכלל ,אשר יקבע אם הם דוברי אמת או שקר, שכן לבית המשפט אין מושג בכגון דא. במובן השני - דיני הפרוצדורה המסורבלים והבלתי אפשריים צריכים להתבטל לחלוטין. את הראיות שיגבו באמצעות פוליגרף, יש להזין לתוכנת מחשב אשר תהיה מקושרת לכל המידע המשפטי ופסקי הדין הקיימים, ואשר באמצעות אלגוריתם משפטי, תפלוט באפס זמן את התוצאה המשפטית הנכונה. אני מעריך שתוך 20 שנה נהיה שם. עד אז נמשיך לסבול מהרשעות שווא. עד אז השר דרעי ימשיך לטעון שהוא זכאי, הנשיא קצב ימשיך לזעוק לחפותו. תיאוריות הקונספירציה בענייני זדורוב והסרטונים המזכים ימשיכו להכות גלים, ולעולם לא נדע האם מדובר ברשעים או בקורבנות של השיטה, והדוגמאות רבות וקשות.

רוצים גם לפרסם אצלנו דעה בנושא מקצועי? צרו קשר