לראשונה נדרש בית המשפט העליון למחלוקת העקרונית בשאלה האם ראוי לתת תוקף להסדרי "הסתלקות מתוגמלת" בהליכים ייצוגיים. השופטת ענת ברון: "שומה על בית משפט הדן בבקשה לאישור הסתלקות מתוגמלת לעשות שימוש זהיר בכלי של פסיקת גמול ושכר טרחה, תוך מודעות לסכנות הגלומות בהסדרים מסוג זה"
מרבית ההליכים הייצוגיים בישראל מסתיימים בדרך של הסתלקות מבקשת האישור. על פי מחקר אמפירי שנערך על ידי מחלקת המחקר של הרשות השופטת ופרופ' אלון קלמנט ביחס להליכים ייצוגיים שהתנהלו בשנים 2006-2012, יותר מ-57% מהתובענות הייצוגיות הסתיימו בהסתלקות התובעים טרם אישור התביעה כייצוגית.
רבים מהסדרי ההסתלקות המובאים לאישורו של בית משפט כוללים בחובם הסכמה מטעם הצדדים בדבר פסיקת גמול ושכר טרחה למסתלקים, הסדרים שזכו זה מכבר לכינוי "הסתלקות מתוגמלת". בעניין זה, התעוררה מחלוקת עקרונית בפסיקה בשאלה האם ראוי לתת תוקף להסדרים מסוג זה ובאיזה תנאים.
בפני בית המשפט העליון הובאו ארבעה ערעורים שבכל אחד מהם התבקשה התערבותו כערכאת ערעור בפסיקת גמול ושכר טרחה למערערים ולבאי כוחם במסגרת הסתלקותם מהליכים ייצוגיים שניהלו. ליתר דיוק, התבקש בית המשפט לתת תוקף להסכמת הצדדים לעניין שיעור הגמול ושכר הטרחה, כפי שבאה לידי ביטוי בהסדרי ההסתלקות המתוגמלת שהוגשו לאישורן של הערכאות הדיוניות.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט ענת ברון קבעה כי על בית משפט הדן בבקשה לאישור הסתלקות מתוגמלת לעשות שימוש זהיר בכלי של פסיקת גמול ושכר טרחה. תחילה הזכירה השופטת ברון כי חוק תובענות ייצוגיות מאפשר לבית משפט לפסוק גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבאי הכוח המייצגים, ואלה מהווים תמריץ כלכלי שנועד לקדם את המטרה הציבורית שביסוד החוק. לנוכח האמור, ההלכה היא שעצם קיומו של תמריץ כלכלי לתובע המייצג או לבא כוחו בהגשת הליך ייצוגי אינו מהווה חוסר תום לב או פגם אחר בייצוג, ואף נפסק זה מכבר כי ככלל אין פסול בייזום תובענה ייצוגית על ידי עורך דין כל עוד הדבר עולה בקנה אחד עם טובת הקבוצה וחובת תום הלב.
בצד האמור, ציינה השופטת כי על בית המשפט לעשות שימוש מושכל בכלי של פסיקת גמול ושכר טרחה על מנת למנוע מצב שבו המרוץ לגמול ולשכר הטרחה "ישטוף ויטביע" את המטרה הציבורית. בהקשר זה צוין כי החשש העיקרי הוא שהסתלקות מתוגמלת תיצור "בעיית נציג" או תעודד הגשתן של תביעות סרק, המוגשות תוך ידיעה מצדם של המייצגים כי קיים קושי ממשי להוכיח את העילות הנטענות בהן, מתוך כוונה להפעיל באמצעותן לחץ על הגוף הנתבע כדי להגיע להסדר הסתלקות מתוגמלת מוקדם ככל הניתן.
עוד הבהירה השופטת ברון כי הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מתביעות סרק ייצוגיות חורג מד' אמותיו של התאגיד הנתבע. כך, ניתן להניח כי עלויות ההליך הייצוגי וההסתלקות יגולגלו לפתחם של חברי הקבוצה – לרוב בדרך של העלאת מחירים. בנוסף, תביעות מסוג זה אף עלולות לגרור מדיניות מתגוננת יתר על המידה מצד נותני שירותים וספקי מוצרים – שגם בה יש בה משום פגיעה בציבור ואף פגיעה בתחרות. כן הוסיפה השופטת כי תביעות סרק מביאות לזילות מוסד התובענה הייצוגית, נוכח החשש מפני ויתור מראש על הגשה או ניהול של תביעות ראויות, וכן משחיתות זמן שיפוטי לריק, מעמיסות לשווא על המערכת השיפוטית ומעכבות בירורם של הליכים ייצוגיים אחרים.
עוד ציינה ברון כי המחוקק לא ראה בפסיקת גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות משום כלי שנועד במקרה הרגיל לתמרץ הגשת תובענות ייצוגיות ראויות. על פי הוראות החוק ותכליתו, מיקומו הגיאומטרי של התמריץ הכלכלי הוא במקרים שבהם ההליך הייצוגי הוכרע לטובת הקבוצה – בין אם בהסדר פשרה ובין אם בפסק דין שהורה על קבלת התובענה הייצוגית. חרף האמור, הפרקטיקה היא שמרבית הסדרי ההסתלקות המובאים לאישור בית משפט כוללים בחובם בקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה, כאשר בשנים הראשונות לאחר חקיקת החוק נהגו הערכאות הדיוניות לאשר את הסכומים שעליהם המליצו הצדדים כדבר שבשגרה. לשיטתה, הסיבה לכך היא שבקשות אלה מצטיירות במבט ראשון כ"תמימות" ו"בלתי מסוכנות" – שהרי הסכומים נקבעים בהסכמה, ואינם גורעים לכאורה מההטבה הניתנת לקבוצה.
עם זאת, לדברי השופטת, כיום ניתן לומר בבירור כי מדיניות זו הביאה לעלייה מתמדת וניכרת בהיקפם של הליכי הסרק. בעניין זה, המחקר האמפירי שאוזכר בהתחלה מצביע על כך שבתקופת המחקר כמעט 60% מבקשות ההסתלקות הוגשו לאחר שהתובע המייצג הבין כי בקשת האישור נעדרת כל עילה לניהול תובענה ייצוגית או שסיכויי התובענה נמוכים ורק 20% מבקשות ההסתלקות הוגשו בשל תיקון דרכיו של הגוף הנתבע בעקבות הגשת ההליך הייצוגי. זאת, לצד העובדה שהסתלקות היא הדרך השכיחה ביותר לסיומו של ההליך הייצוגי.
עוד ציינה ברון כי היקפם ההולך וגדל של ההליכים המסתיימים בהסדרי הסתלקות מתוגמלת, והחשש מפני נזקיהן של תביעות הסרק, הביא את המחוקק לתקן בשנת 2016 את סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות באופן שעוגנו בחוק השיקולים ששומה על בית משפט לשקול בהחלטתו אם לאשר טובת הנאה למסתלקים מן ההליך הייצוגי. בהתאם לתיקון, על בית משפט לבחון ראשית אם "התובענה הראתה עילת תביעה לכאורה" ולאחר מכן עליו לתת דעתו לתועלת שהביאה בקשת האישור או התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה. תגובה חקיקתית נוספת לתופעה ההולכת וגוברת של הליכי סרק ייצוגיים, היא הטלת אגרה על הגשת תובענות ייצוגיות (פרט לייצוגיות נגד רשות), על מנת להוות חסם מסוים להגשת תובענות ייצוגיות.
אחר הדברים הללו, ביקשה השופטת ברון לשרטט את הקווים המנחים לדיון והכרעה בבקשה לאישור הסדר הסתלקות מתוגמלת. לדבריה, על פי נוסחו הנוכחי של סעיף 16 לחוק, הכלל הוא שאין לפסוק גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ולבא הכוח המייצג במסגרת של הסתלקות מבקשת אישור תובענה כייצוגית. דרך המלך שבה יש לתמרץ ולעודד הגשתן של תובענות ייצוגיות וראויות היא פסיקת גמול ושכר טרחה במקרים שבהם ההליך הייצוגי הוכרע לטובת הקבוצה (הסדר פשרה, קבלת בקשת האישור או התובענה הייצוגית). עם זאת הסתלקות מתוגמלת היא אפשרית – ואולם מדובר בחריג לכלל, ומשכך יש להיעתר לבקשות בנדון רק במקרים מתאימים.
עוד הוסיפה ברון כי אחד הפרמטרים שעשויים לשמש את בית המשפט בבואו להעריך את התועלת שצמחה מבקשת האישור, הוא הפער שבין הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור לבין הסעד שניתן לקבוצה בסופו של יום במסגרת ההסתלקות. לשיטתה, פער זה עשוי להעיד על כך שבקשת האישור לכתחילה הוגשה בסכום מנופח, מבלי שקדמה לה בדיקה עובדתית או משפטית ראויה, כמנוף לחץ על הנתבע במטרה להגיע עימו להסדר מהיר. אמת מידה נוספת שעשויה לסייע בידי בית משפט בעניין זה, היא שאלת נחיצותו של ההליך הייצוגי לתוצאה שהושגה. זאת ועוד, במקרים מתאימים ניתן אף להידרש לעמדתו של היועמ"ש ביחס להסתלקות המתוגמלת.
בנוסף צוין כי נדרש שההחלטה בבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה תהיה מנומקת, על מנת להבטיח כי החלטה זו נסמכת על שיקולים מתאימים ורלוונטיים, וכי בית משפט בחן ובדק כי אמנם מדובר במקרה המצדיק סטייה מן הכלל שלפיו אין לפסוק גמול ושכר טרחה אגב הסתלקות מבקשת אישור. בנקודה זו הבהירה השופטת כי אין לטעמה מקום לקביעות קטגוריות בנוגע לסוג זה או אחר של הליכים ייצוגיים, וכל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו. לפיכך, לא ניתן לומר באופן גורף שכל תביעה ייצוגית מסוג "תביעת תקן" היא תביעת סרק, כשם שאין יסוד לקבוע כי בכל מקרה שבו מודיע הגוף הנתבע על תיקון הפרת הדין לעתיד, המשמעות היא שהושגה תועלת לחברי הקבוצה המצדיקה גמול ושכר טרחה.
עוד הוסיפה ברון כי משהגיעה הערכאה הדיונית לכלל מסקנה כי יש מקום בנסיבות המקרה הקונקרטי לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת של הסתלקות, יש לעשות כן לאורם של העקרונות המנחים הקבועים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות. עקרונות אלו, כך נקבע, אינם מהווים "רשימת מכולת" מחייבת, ולערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בנדון בהתאם לנסיבות המקרה. לדעת השופטת, פרט לתועלת שהסב ההליך הייצוגי לחברי הקבוצה, ניתן וראוי גם להביא בחשבון את הטרחה שטרחו התובע המייצג ובא כוחו, הסיכון שנטלו על עצמם בהגשת ההליך וניהולו, ומידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך. כאשר מדובר בפסיקת שכר טרחה, ניתן להביא בחשבון אף את ההוצאות שהוציא בא הכוח המייצג, האופן שבו ניהל את ההליך, והפער שבין הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור לבין הסעדים שנפסקו בסופו של יום לטובת הקבוצה.
בנוסף, בעת פסיקת גמול ושכר טרחה יש לדעת ברון משמעות אף ליצירת מדרג מבחינת שיעור הסכומים – וזאת בהתאם לשלב שבו הסתיים ההליך, וכן בהתאם למידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך. כך לדוגמה, במקרה של הסתלקות יש לפסוק שכר טרחה וגמול בשיעור נמוך מאשר במקרה של הסדר פשרה, לא כל שכן במקרה של הכרעת התובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; וראוי כי שיעורם של הגמול ושכר הטרחה יגדל בהתאם למידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך הייצוגי.
לסיכום ציינה ברון כי שומה על בית משפט הדן בבקשה לאישור הסתלקות מתוגמלת לעשות שימוש זהיר בכלי של פסיקת גמול ושכר טרחה, תוך מודעות לסכנות הגלומות בהסדרים מסוג זה לקבוצה, לציבור ולמוסד התובענה הייצוגית, ובמטרה מצד אחד לקדם הגשת תובענות ייצוגיות ראויות, ומצד שני למנוע הליכי סרק. בנוסף הדגישה שוב כי לא מדובר באריתמטיקה וכי בסופו של יום ההכרעה בנדון מסורה לערכאה הדיונית בהתאם לשיקול דעתה בנסיבות המקרה הקונקרטי.
השופט נעם סולברג הבהיר כי השיקולים המנויים בסעיף 16 לחוק, האם לאשר קבלת טובת הנאה מנתבע או מאדם אחר בקשר להסתלקותו מבקשה לאישור, יפים גם לגבי החלטה האם להורות על תשלום גמול לתובע המייצג ולקבוע את שכר הטרחה של בא כוחו. עוד הוסיף סולברג כי כעקרון, ראויים שני השיקולים שבסעיף 16 למשקל רב יותר בהקשר הנדון מן השיקולים שבסעיפים 22 ו-23.
