בית משפט השלום קיבל את תביעתה של צעירה שסבלה מהצצות ממושכות של שכנה בן ה-17 בחלון ביתה, וחייב את השכן והוריו לפצותה בעשרות אלפי שקלים. השופטת: "אין צורך להכביר מילים על המצוקה הנפשית שנגרמת למי שמצוי תחת מעקב, כל שכן מעקב מן הסוג שביצע הנתבע כלפי התובעת, כאשר הציץ מבעד לחלון חדרה בניסיון לצפות בה מתפשטת או עירומה"
התובעת והנתבע היו במועדים הרלוונטיים לתביעה בגיל 17 לערך. באותה תקופה, התגורר הנתבע בבית הוריו המצוי בשכנות לבית משפחת התובעת. לטענת התובעת, במשך למעלה משנה וחצי נהג הנתבע באופן קבוע להסיג את הגבול לביתה, להתגנב לחלון חדרה או לחלון חדר השירותים שבו השתמשה ולהסתכל עליה, מתוך מטרה לראות אותה מתפשטת או עירומה.
בעקבות זאת, הוגש נגד הנתבע כתב אישום שייחס לו שני מקרים ספציפיים שבהם ביצע את המעשים האמורים, והוא הורשע בעבירות של הסגת גבול פלילית, פגיעה בפרטיות בילוש והטרדה אחרת. כחלק מגזר הדין, חויב הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 6,000 שקל.
על אף הפיצוי בו חויב בהליך הפלילי, הגישה התובעת תביעה אזרחית נגד הנתבע בה עתרה לחייב אותו ואת הוריו בפיצוי נוסף. לטענתה, מעשיו נמשכו תקופה ארוכה אך כתב האישום כלל רק שני מקרים, משום שרק לגביהם היו בידי המשטרה סרטונים שתיעדו זאת. עוד הוסיפה כי מעשיו של הנתבע גרמו לה נזקים נפשיים שחלקם בלתי הפיכים, וכי הפיצוי שניתן לה במסגרת ההליך הפלילי אינו משקף את כל הנזקים שנגרמו לה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת הדסה אסיף מבית משפט השלום בחדרה קיבלה את התביעה וקבעה כי לנוכח הרשעתו של הנתבע, אין למעשה מחלוקת בשאלת אחריותו כלפי התובעת. יחד עם זאת, לנוכח טענותיה של התובעת לפיה המקרים מושא כתב האישום אינם אלא קצה הקרחון, יש צורך להכריע בעניין זה, כמו גם בשאלת אחריותם של הורי הנתבע.
לדעת השופטת, כתב האישום אמנם ייחס לנתבע רק שני מקרים, אולם אין ללמוד מכך כי רק בשני מקרים אלה ביצע את המעשים המיוחסים לו אלא שהמאשימה סברה באותה עת שרק ביחס לשני המקרים הללו יש בידה די ראיות להוכחת אשמתו. מנגד, ציינה, התביעה הנוכחית היא בהליך אזרחי שבו נטל הראיה הוא שונה, ולכן התובעת אינה נדרשת להוכיח את מעשיו של הנתבע "למעלה מכל ספק סביר".
לגופו של עניין, שוכנעה השופטת אסיף כי עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח כי מעשיו של הנתבע נעשו לאורך תקופה של חודשים רבים, ולא הצטמצמו רק לשני המקרים שבגינם הורשע בהליך הפלילי. בעניין זה, צוין כי גם הנתבע עצמו הודה בחקירותיו במשטרה כי נהג להגיע לחלון חדרה של התובעת בקביעות ולאור תקופה של שנה וחצי.
מעבר לכך האמינה השופטת באופן מלא לעדות התובעת, שהעידה שגם לפני שנתפס הנתבע היא חשה בנוכחות זרה מחוץ לחלון חדרה וראתה דמות של בחור שמציץ מהחלון, וכי בעקבות כך התקין אביה מצלמות שתיעדו את המתרחש בחצר הבית וכך זוהה הנתבע. עוד האמינה השופטת לטענת התובעת כי שני האירועים שבמהלכם או בסמוך להם נתפס הנתבע התרחשו לאחר אירועים דומים אחרים שבמהלכם לא נתפס, אך הוא הודה בהם בחקירתו במשטרה.
בכל הנוגע לאחריות הוריו של הנתבע, קבעה השופטת כי בהתאם להלכה, חלה חובת זהירות מושגית של הורים כלפי צד ג' למעשי ילדיהם, אף אם אלה חבים בעצמם בחבות נזיקית וגילם למעלה מ- 12 שנים. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, זו צריכה להיקבע בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, כאשר מידת הפיקוח הנדרשת היא פועל יוצא של הנתונים כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו.
במקרה זה, סברה השופטת כי אכן קמה חובת זהירות קונקרטית שהופרה ע"י הורי הנתבע. צוין, כי הנתבע היה אמנם בן 17 בזמן שביצע את המעשים אך עדיין דובר בקטין, ולהורים יש חובה להשגיח על מעשיו. לא זו אף זו, לא מדובר במעידה חד פעמית ובלתי צפויה שכן הנתבע היה בבחינת "שור מועד", מאחר שמעשים דומים לא רק שיוחסו לו בעבר, אלא שהוא אף נשלח למעצר בית בבית הוריו בגין מעשים דומים שיוחסו לו בקשר לנערה אחרת. בנסיבות אלה, קבעה השופטת, כאשר הוריו של הנתבע ידעו על כך שהוא נוטה לבצע מעשים מהסוג מושא התביעה, הייתה מוטלת עליהם חובה להדק את השגחתם עליו. "לו פעלו כך", נכתב, "הדעת נותנת שהנתבע לא היה מצליח לשוב ולבצע את אותם מעשים גם כלפי התובעת, וכל שכן שיש להניח שלא היה עולה בידו להתמיד במעשים אלה לאורך כשנה וחצי, עד לתפיסתו. אשר על כן, קבעה השופטת כי הורי הנתבע אחראים גם הם כלפי התובעת.
לבסוף נדרשה השופטת לשאלת הנזק שנגרם לתובעת וציינה כי מומחה בית המשפט קבע כי לא נותרה לה נכות קבועה, בניגוד לקביעת המומחה מטעמה לפיה נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 15%. בעניין זה, קבעה השופטת כי אין מקום לסטות מההלכה שלפיה על דרך הכלל יעדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעמו, בפרט כאשר עדותה של התובעת עצמה, ממנה עולה כי היא נישאה ואם לילד, עובדת בעבודה סדירה ומנהל אורח חיים אופייני לגילה - תומכת במסקנתו של מומחה בית המשפט.
עם זאת, סברה השופטת כי יש לפסוק לתובעת פיצוי ברכיבי הנזק של כאב וסבל, הפסד השתכרות לעבר והוצאות שונות. בכל הנוגע לרכיב הכאב והסבל ציינה השופטת כי "דומה שאין צורך להכביר מילים על המצוקה הנפשית שנגרמת למי שמצוי תחת מעקב, וכל שכן מעקב מן הסוג שביצע הנתבע כלפי התובעת, כאשר הציץ מבעד לחלון חדרה בניסיון לצפות בה מתפשטת או עירומה". בעניין זה האמינה השופטת לעדות התובעת, שתיארה כיצד היא חשה מוטרדת בשל הרעשים ובשל התחושה שמאן דהוא צופה בה, וכיצד היא והוריה חשו בכך שמישהו צופה מהחלונות אך לא ידעו את זה ב"מאה אחוז" ורק כאשר הרכיבו מצלמות, ידעו בוודאות.
נוכח האמור, העמידה השופטת את הפיצוי בגין כאב וסבל ובגין הפגיעה בפרטיותה של התובעת, על סכום של 60,000 שקל. יחד עם רכיבי הנזק האחרים, נפסק כי על הנתבע והוריו לפצות את התובעת בסך של 75,500 שקל, ממנו ינוכה הסכום של 6,000 השקלים שנפסקו לטובתה בהליך הפלילי. בנוסף, ישאו הנתבעים בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 שקל.
