בית הדין האזורי לעבודה בת"א חייב חברה לפצות עובדת שפוטרה ב-108 אלף שקל, מתוכם 15 אלף בגין התנכלות תעסוקתית שחוותה כתוצאה מהתנהגות המנכ"ל כלפיה. נקבע, כי יש להאמין לתובעת, שעדותה נתמכה בעדותו של מנהלה, כי המנכ"ל התייחס אליה בצורה לא הולמת בלשון המעטה, וכפי שציינה "לא סבל אותה"
התובעת עבדה בחברה הנתבעת במשך כשמונה שנים בתפקיד משווקת ראשית של ספרי הלימוד שהחברה מפיצה. בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, באמצעות עו"ד גולן אשטון, טענה התובעת בין היתר כי החברה, ובאופן ממוקד יותר מנהלה הישיר, התעמר בה, השפיל אותה ו"ירד" עליה ללא הפסקה וכי לאחר שחלתה הפכה ההתעמרות בה לחלק משגרת יומה בחברה.
התובעת ציינה בתצהירה כי סבלה מהתעללות מילולית קשה שגרמה לה להתפרצויות בכי ולדיכאון, כשלטענתה מנכ"ל החברה התייחס אליה כאל "אויר" ואילו מנהלה הישיר גער בה וצעק עליה, חייב אותה לעמוד על הרגליים שעות מרובות בתקופה בה סבלה מזיהום ברגליים ופחדה ללכת לרופא מחשש ש"יעשה לה פרצופים".
לגרסת התובעת, בינואר 2015 העבירה לחברה אישור מרופא תעסוקתי, בו צוין כי אינה מסוגלת להמשיך בעבודתה הנוכחית בשיווק ספרים או בכל עבודה אחרת והומלץ על פרישתה לפנסיית נכות. למרות זאת, דרש המנהל כי תמציא לו אישור מרופא המשפחה אשר יקבע כי היא יכולה להמשיך בעבודתה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כעבור מספר חודשים אושפזה התובעת בשל מחלת עור ולאחר שחרורה שהתה בחופשת מחלה בת חודשיים, בגינה המציאה לחברה אישור מחלה. מספר חודשים לאחר מכן חלתה התובעת בשפעת ועם שובה מחופשת המחלה נקראה לחדרו המנכ"ל, שלטענתה אמר לה כי מאחר שהיא מאד חולה, הוא לא יהיה יכול להמשיך ולהעסיק אותה ושלח אותה לביתה. בעניין זה ציינה התובעת כי אף שבמכתב הפיטורים צוין שנערך לה שימוע, בפועל מעולם לא נערך לה שימוע כדין ואף בטופס התביעה לקבלת דמי אבטלה ציינה המעסיקה כי היא פוטרה עקב צמצומים.
עוד טענה התובעת כי הוצאה לחופשה כפויה במהלך החגים ובשל כך נכנסה ליתרה שלילית של ימי חופשה, כי תלושי שכרה נערכו בניגוד לדין וכי לא שולמו לה מלוא פיצויי הפיטורים ומלוא שכרה בגין גמל. בהתאם, תבעה התובעת פיצוי על הזכויות הנובעות לה מתנאי עבודתה, פיצוי על פיטורים שלא כדין, פיצוי על פיטורים בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ופיצוי בגין התעמרות בעבודה.
השופטת יפית זלמנוביץ גיסין קיבלה את התביעה. תחילה התייחסה השופטת לטענות התובעת בנוגע להתעמרות שחוותה בתקופת העסקתה וציינה כי מנהלה הישיר של התובעת הודה בחקירתו כי בהתנהלותו מולה כינה אותה לא פעם "מטומטמת" ו"מפגרת", אך הוסיף כי שררה ביניהם מערכת יחסים ש"איפשרה" התבטאויות מסוג זה. לדברי השופטת, לא היה זה סוד שהשניים אכן הרשו לעצמם לדבר זה אל זו בסגנון שאינו מצופה ממנהל ועובדו ואף לא משני אנשים בוגרים, אלא שהרושם הוא שהתובעת לא חשה פגועה או מושפלת מהאופן שמנהלה נהג לדבר אליה.
בכל הנוגע למערכת יחסי העבודה בין התובעת למנכ"ל החברה, זה הודה בתצהירו כי לא כעס על התובעת יותר מפעמים ספורות בכל תקופת עבודתה ואישר כי היה "אירוע נקודתי" במועד שבו חזרה משהות ממושכת במחלה שבו התברר לו שהיא לא ביצעה את ההגהה שהתבקשה על ידו לבצע וכעס עליה על שלא הודיעה לו שאינה מסוגלת לבצעה. בעניין זה, דחתה השופטת את הטענה כי היה מדובר באירוע נקודתי וקבעה כי יש להאמין לתובעת, שעדותה נתמכה בעדותו של מנהלה, כי המנכ"ל התייחס אליה בצורה לא הולמת בלשון המעטה, וכפי שציינה "לא סבל אותה". לדברי השופטת, התובעת העידה מדם ליבה וחזרה על הדברים שוב ושוב ואף נראתה נסערת למדי עת נאלצה לשחזר את תחושותיה במקום העבודה, וניכר כי תיאוריה את היחס אליה במקום העבודה הם אותנטיים ומתארים את החוויה הסובייקטיבית שלה, שגרמה לה לתחושת השפלה.
גם טענת המנכ"ל כי כעס על התובעת מספר מועט של פעמים נדחתה ונקבע כי אלימות מילולית והצקות הן מטרד משמעותי הפוגע במוטיבציה של העובד ויש לו השלכה שלילית על איכות חייו. לפיכך, נקבע כי התובעת הוכיחה שסבלה מהתנהגותו של המנכ"ל שעלתה כדי התנכלות תעסוקתית, שגרמה לה לחוויה של השפלה ואבדן הערך העצמי. "אף שבענייננו הנתבעת הינה מעסיק פרטי והפרורגטיבה לנהל את עסקה כראות עיניה היא כמעט בלתי מוגבלת", כתבה השופטת, "אנו סבורים כי בד בבד עם ההכרה בזכות היתר של המעסיק הפרטי לנהל את עסקו יש לזכור כי לא מדובר בזכות מוחלטת וכשם שמעסיק, כל מעסיק, מחויב לוודא כי הוא מעניק לעובדיו ועובדותיו סביבת עבודה נקייה מהטרדה מינית, עליו לוודא כי אף לא אחד או אחת מעובדיו ועובדותיו חווה עלבונות והתנהגויות שיש בהן כדי לרמוס את כבודו/ה של העובד/ת".
עוד נקבע כי אין לייחס לתובעת הסכמה להתנהלות זו מאחר שלא התפטרה עקב היחס המשפיל לו זכתה, שכן היא אם חד הורית ומפרנסת יחידה, שמטבע הדברים "נאחזה בציפורניים" בעבודתה חרף היחס המתעמר מצדו של המנכ"ל. אשר על כן, תפצה החברה את התובעת על מסכת ההתנכלות התעסוקתית שעברה בסך של 15,000 שקל.
בכל הנוגע לפיטוריה של התובעת, נקבע כי מהעדויות עלה שהיעדרויותיה הן שהביאו את המעסיקה לפטרה. בעניין זה, התקבלה גרסת התובעת כי פוטרה בשיחתה עם המנכ"ל ונדחתה גרסת החברה כי מדובר בהסכמה אליה הגיעו הצדדים. עוד הוסיפה השופטת כי החברה בחרה להציג תמונה מטעה ביחס להשלכות היעדרויותיה וקשיי הראיה של התובעת על מנת לשכנע את בית הדין כי נגרם לה נזק, אלא שלא שוכנע שהדברים כהווייתם היו כפי ניסיונה לתארם. לדעת השופטת, התובעת פוטרה בשל מוגבלותה וההחברה במצב בריאותה, כאשר חוסר הסובלנות שגילתה החברה כלפי התובעת, אשר שירתה אותה שנים רבות ועשתה עבודתה על הצד הטוב ביותר, מקוממת. על כן, על דעת רוב חברי המותב פסק בית הדין לזכות התובעת את מלוא הסכום שתבעה ברכיב זה, בסך של 65,000 שקל, אשר יש בו כדי להביע את מורת הרוח מהאופן בו נהגה בה החברה.
עוד נקבע ביחס לשימוע כי התובעת הופתעה, ללא כל צל של ספק, מההחלטה לפטרה וכי ההצעות, כביכול, שהוצגו בפניה לא היו הצעות. "להציע לעובד המפוטר בשל מצבו הבריאותי, כאשר טעם זה הוא הטעם היחיד לפיטוריו, במהלך שיחת הפיטורים אליה הוא מזומן בהפתעה, לקחת את הפיצויים ולהחלים", כתבה השופטת, "היא לא יותר מהצעה מעליבה ואף זאת בלשון סגי נהור. כל "הצעה" שבאה לאחר שהדברים נאמרו בצורה הברורה ביותר האפשרית, כאשר התובעת מבינה שפוטרה בבושת פנים, הם בסך הכל ניסיון להציג מראית עין של נחמדות כאשר ברור שלתובעת אין עוד מקום אצל הנתבעת".
סיכומם של דברים, התובעת תפוצה בסך של 108,720.93 שקל, מהם 15,000 שקל פיצוי בגין התעמרות בעבודה, 65,000 שקל פיצוי בגין הפרת חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, והיתר בגין אי עריכת שימוע, הפרשי שכר ושעות נוספות, הפרשי הפקדות לקופת הגמל, הפקת תלושי שכר שלא כדין והשלמת פיצויי פיטורין. כמו כן תשא החברה בהוצאות התובעת בסך של 22,000 שקל. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד גולן אשטון. הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד הדס שגיא (וינבאום).
סע"ש 19472-07-16
