בית משפט השלום קיבל תביעת נזיקין שהגיש אסיר לשעבר נגד המדינה בטענה לטיפול רפואי לקוי שקיבל משירות בתי הסוהר אשר הוביל בסופו של דבר לתעוקת לב. ביהמ"ש: על המדינה לספק לאסיר טיפול מקביל לטיפול שהיה מקבל במערכת הציבורית
בשנת 2011 הורשע התובע בתקיפה בעקבות קטטה שבמהלכה דקר אדם אחר, ונידון ל-33 חודשי מאסר בפועל אותם החל לרצות בכלא חרמון. טרם מאסרו, עישן התובע וסבל מסוכרת ומלחץ דם. מספר חודשים לאחר תחילת מאסרו פנה התובע לרופא הכלא והתלונן כי מזה מספר ימים חש לחץ בחזה ללא הזעות או קשיי נשימה בזמן עליה במדרגות, אך זה חלף לאחר מנוחה של 10 דקות. מאחר שלא נמצא ממצא חריף, סבר הרופא שאין צורך בטיפול דחוף או מוחש והפנה את התובע לייעוץ קרדיולוגי בהתאם לסדר התורים הרגיל בכלא.
בהמשך נבדק התובע בכלא ע"י קרדיולוגית מבית-חולים "זיו" בצפת והיה במעקב רפואי מספר חודשים. באחד הימים החל התובע לחוש כאבים בחזה ופונה באמבולנס לבית החולים, שם אובחן אוטם קדמי והוא הוכנס לצינתור דחוף. התובע שהה באשפוז שבעה ימים והועבר חזרה לכלא, ובהמשך תקופת מאסרו היה תחת מעקב רפואי ועבר בדיקות וטיפולים בבית החולים כאשר בדיקת מיפוי לב עם חומר רדיואקטיבי שנערכה לתובע, העידה על פגיעה משמעותית בתפקוד הלב.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בחודש מרץ 2013 התובע שוחרר מהכלא. לאחר שחרורו הגיש תביעה נגד שירות בתי הסוהר, בטענה כי המדינה שהייתה אחראית עליו התרשלה ולא דאגה לטיפול רפואי סביר ומהיר חרף סימנים מקדימים שאם היו מטופלים במועד היו מונעים את הנזק. לטענת התובע, הטיפול בו היה איטי באופן שאינו סביר לתסמינים ולסיכון הרב, וכי גורמי הכלא התעלמו מפניות חוזרות ונשנות שלו, שרובן לא תועדו במרפאת הכלא. התובע טען כי אילו טופל במערכת הציבורית הרגילה היה עובר צנתור במועד מוקדם בהרבה, לפני שארע האוטם, וכך היה נמנע הנזק שנגרם לתפקוד שריר הלב.
המדינה מצדה טענה כי התובע הופנה לטיפול במרפאה הקרדיולוגית בבית החולים "זיו" וכי בית החולים הוא שקבע את מועדי התורים ואת מאפייני הטיפול. לגישתה, התובע קיבל טיפול שווה לטיפול שהיה מקבל אזרח במערכת הציבורית, כשרופאי הכלא – המקבילים לרופאי משפחה – פעלו בהתאם להנחיות הרופאים המקצועיים מבית-החולים ובשום שלב לא התריעו על הצורך בטיפול דחוף בתובע. המדינה הכחישה את טענות התובע על התעלמות מפניותיו וצרכיו וטענה כי ניתן לתובע טיפול סביר ואף למעלה מכך.
סגן הנשיא, השופט רמי חיימוביץ, קבע כי טענת המדינה שמועדי התורים נקבעו על ידי בית-חולים זיו בהתאם לסדר התורים הרגיל במערכת הציבורית לא הוכחה. לדבריו, התובע, ככל אסיר אחר, ובשונה מאדם חופשי, אינו יכול לקבוע תור לבדיקת רופא מומחה והוא תלוי במרפאת הכלא המתווכת בינו לבין מערכת הבריאות הציבורית וקובעת עבורו את התור.
בעניין זה, רופא הכלא העיד אמנם שהגורמים במרפאה "לוחצים" לקבלת תורים מוקדמים אך בית-החולים פועל לפי שיקול דעתו ולפי סדר התורים הרגיל במערכת הציבורית, אך המדינה לא הביאה ראיות לפעולות שביצעה המרפאה כדי לקבוע את התור לתובע, לא זימנה לעדות גורם מן המרפאה שיעיד מהם הסברים שנמסרו לבית-החולים ואם נמסרו גורמי הסיכון ונעשה מאמץ כלשהו להקדים את התור, ולא הציגה ראיות מבית-חולים זיו (שבבעלותה) על מועדי התורים הנקבעים בו לחולה במצבו של התובע.
עוד ציין השופט כי בעת הגשת הראיות כבר עמדה בפני המדינה חוות דעתו של מומחה בית-המשפט כי חולה במצבו של התובע היה מטופל במערכת הציבורית טיפול מהיר בהרבה, ובכל זאת בחרה שלא להציג ראיות בנושא, כאשר הראיות שכן הוצגו מלמדות דווקא על פאסיביות וטעויות רבות בפעולת המרפאה בכל הנוגע לקביעת התורים. כך למשל, המרפאה לא דאגה שהתובע יגיע למבחן המאמץ שנקבע במאי, לא תיאמה תור חלופי מהיר למבחן אלא המתינה לחופשתו של התובע ביולי, ולא תיאמה תור למרפאה הקרדיולוגית אחרי בדיקת המאמץ החיובית, אף שרופא הכלא הורה על תיאום תור בהקדם.
יתרה מכך, נקבע כי גם הטיפול הרפואי שקיבל התובע בכלא לא עמד בסטנדרטים סבירים ומקובלים וכי גם עמדתו של המומחה מטעם בית המשפט כי מדובר בהתנהלות רשלנית – לא נסתרה. לדעת השופט, עמדה זו הגיונית לגופה, שכן סביר כי נוכח גורמי הסיכון והנזק הפוטנציאלי מאירוע לב רופא משפחה סביר היה מפנה את התובע למיון ולכל הפחות לבדיקה מידית על-ידי קרדיולוג ולא ממתין חודשיים לבדיקה ראשונה. בנוסף, רופאי השב"ס לא המשיכו במעקב אחרי התובע בכל תקופת כליאתו, אף שהמסמכים מלמדים כי התלונות על תעוקת חזה נמשכו, לא הסבירו לתובע את הסיכונים, ולא פעלו למימוש הנחית הקרדיולוגית על ביצוע מבחן מאמץ בזמן סביר. בפועל בוצע מבחן המאמץ רק בחודש יולי – ארבעה חודשים אחרי בדיקתה הראשונה וששה חודשים אחרי תחילת התלונות על תעוקת חזה.
עוד הוסיף השופט כי אמנם הרופאה לא כתבה ברשומה הרפואית כי יש לבצע את מבחן המאמץ בדחיפות, ברם פרק הזמן הממושך עד ביצוע הבדיקה לא היה סביר ולמעשה אין חולק כי ניתן היה לבצע את הבדיקה מוקדם יותר שכן היא תואמה לחודש מאי, אולם היא לא בוצעה בשל טעות של השב"ס. נקבע כי בנסיבות אלו היה על רופאי השב"ס לפעול לקביעת תור מהיר ולא להמתין חודשיים נוספים.
מלבד האמור, הרופאים במרפאה ידעו כי מדובר בחולה עם גורמי סיכון, תלונה נמשכת של כאבים בחזה ובדיקת מאמץ חיובית, ורופא הכלא אף הורה ליצור קשר עם המרפאה הקרדיולוגית בהקדם על-מנת לקבוע תור להמשך בירור. עם זאת מרפאת הכלא לא פעלה לפי הנחייתו ולא יצרה כל קשר עם בית-החולים. יתרה מכך, נקבע כי רופא סביר שפוגש חולה עם תעוקת חזה ומבחן מאמץ חיובי חייב, לכל הפחות, לבצע בדיקה משלו על מנת לבחון את מצבו הנוכחי של החולה, וכן לבצע מעקב אחרי החולה שבאחריותו. יחד עם זאת עלה מהרשומה הרפואית כי רופא הכלא בדק דופק ולחץ דם, אך אין תיעוד של בדיקה גופנית ואין גם מעקב אחרי מצבו של התובע בימים הבאים.
לפיכך, נקבע כי הראיות בתיק מובילות למסקנה זהה למסקנת מומחה בית-המשפט שסבר כי רופאי ומטפלי השב"ס התרשלו בתפקידם וכי טיפול סביר – ברמה של רפואה ציבורית רגילה – היה מוביל למעקב אינטנסיבי בהרבה ולצנתור תוך מספר שבועות מהופעת התעוקה, מה שהיה מונע את האוטם. בנוסף ציין השופט כי המדינה ניסתה לייחס אחריות לרופאים המטפלים בבית-חולים זיו ברם אחריות זו אינה מאיינת את אחריות הרופאים המטפלים בשב"ס וממילא הנושא לא התברר משום שהמדינה לא שלחה הודעת צד שלישי לבית-החולים ואפילו לא זימנה את הרופאים לעדות.
לסיכום, נקבע כי המדינה התרשלה בטיפול בתובע שכן היה עליה לספק לתובע טיפול מקביל לטיפול שהיה מקבל במערכת הציבורית ואילו מן הראיות עלה כי לא ניתן טיפול שכזה וכי מרפאת הכלא לא פעלה כנדרש חרף גורמי הסיכון והתלונות הקבועות על תעוקה בחזה. נוכח האמור, המדינה תשלם לתובע פיצוי בסך 749,041 שקל בגין נזקיו, בתוספת הוצאות משפט בסך 10,000 שקל ושכ"ט עו"ד בסך 175,000 שקל. התובע יוצג בהליך ע"י עו"ד אלה ברדלבסקיה. המדינה יוצגה ע"י עו"ד אינה שטיין ועו"ד אייר מנדלבאום.
