חדשות

הרכב של 3 שופטי בג"ץ דחה עתירה שהגישו בני משפחתו של ד"ר ולדימיר בונדרנקו ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים, נגד החלטת הפרקליטות להגיע להסדר טיעון עם נהג הרכב הפוגע. השופטת ברק ארז, שנותרה בדעת מיעוט, סברה מעל ההחלטה להגיע להסדר טיעון מרחפים סימני שאלה כבדי משקל המצדיקים את ביטול ההחלטה

באוגוסט 2014 נהג אדם ברכבו בכביש 553 הסמוך ליישוב תל מונד. מסיבות לא ברורות סטה הנהג עם הרכב שמאלה, חצה קו הפרדה רצוף ופגע בעוצמה בקדמת רכב אחר בו נהג אותה עת ד"ר ולדימיר בונדרנקו ז"ל. כתוצאה מהפגיעה נפגע בונדרנקו באורח קשה והובהל לבית החולים, וכעבור שלושה ימים מת מפצעיו.

בעקבות התאונה נפתחה חקירת משטרה שבסופו של יום הולידה כתב אישום נגד הנהג הפוגע באשמת גרימת מוות ברשלנות ונהיגה בקלות ראש. בד בבד עם כתב האישום הגישה המדינה בקשה לפסילת רישיונו עד 6 חודשים לאחר תום ההליכים המשפטיים נגדו. במהלך הדיון בבקשה, טען הנהג כי הוא סובל מבעיות רפואיות שונות אשר יש בהן כדי להסביר את סטייתו מן הנתיב, אולם הבקשה התקבלה בסופו של דבר בהסכמת הצדדים.

בעקבות האמור התקיימה פגישה בין הצדדים, במהלכה העבירה ב"כ הנהג לנציגי הפרקליטות חוות דעת רפואית נוירולוגית בה צוין כי קיימים מספר גורמי סיכון רפואיים משמעותיים בעניינו אשר היו עלולים לגרום לאי מסוגלות פתאומית. לאחר קבלת כל התיעוד הרפואי, העבירה הפרקליטות את חוות הדעת בצירוף המסמכים להתייחסות של מומחה רפואי מטעמה וזה אישר חלק ממסקנות חוות הדעת, אך סבר כי חלק אחר הוא תיאורטי וכללי מדי. בהמשך לכך התקיימה פגישה נוספת בין הצדדים שהסתיימה ללא הסכמות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בהמשך התקיים דיון נוסף שבסיומו הציע בית המשפט כי הנהג יודה באשמה ויורשע, וכי יושת עליו מאסר על תנאי וכן פסילת רישיון למשך 10 שנים. הצדדים באו במגעים בעקבות הצעה זו, אך בסופו של דבר לא הגיעו להסכמות. בדיון נוסף שהתקיים בבית המשפט טענה ב"כ הנהג כי הוא מודה בעובדות כתב האישום אך טוען להגנה של "העדר שליטה" לפי חוק העונשין.

לאחר מספר דיוני הוכחות בתיק, במהלכם חזר בו אחד המומחים מטעם המדינה ממספר קביעות מהותיות בחוות דעתו, נערכה פגישה נוספת בין הצדדים ומגעים טלפוניים אשר בסיומם גובש מתווה לסיום התיק בהסדר טיעון, אשר יכלול את הודאת הנהג והרשעתו לפי כתב האישום המקורי ואילו לעניין העונש הוסכם כי הצדדים יעתרו לשני חודשי מאסר הניתנים לריצוי בעבודות שירות; פסילת רישיון לתקופה של 7 שנים, מאסר על תנאי ופסילת רישיון על תנאי; קנס; ופיצוי למשפחת המנוח.

בו ביום שוחח ב"כ המדינה עם בתו של המנוח ועדכן אותה לגבי המגעים בין הצדדים וההסדר שהתגבש על מנת לקבל את עמדת המשפחה ביחס להסדר המתגבש. זאת, בהמשך לקשר הרציף שהתקיים בין הפרקליטות למשפחה עוד קודם להגשת כתב האישום, במסגרתו עודכנה המשפחה על כל המהלכים בתיק.

משפחת המנוח, שהתנגדה להסדר הטיעון המוצע לכל אורך הדרך, הגישה עתירה לבג"ץ בה עתרה לחייב את הפרקליטות לחזור בה מכוונתה לחתום על ההסדר. במקביל, המדינה הודיעה מיוזמתה כי לא תקדם את הליך אישור הסדר הטיעון עד לאחר ההכרעה בעתירה. לטענת העותרים, לא זכו ליחס הולם מצד נציגי המדינה וזכויותיהם לפי חוק זכויות נפגעי עבירה נפגעו. עוד נטען כי נפלו פגמים בהחלטה וכי המקרה אינו מצדיק לחתום על הסדר כאמור, הן בשים לב להתחייבות המדינה בכל הנוגע להסדרי טיעון במקרים של תאונות דרכים בהם נחבל אדם באופן קשה, בעקבות המקרה של שחר גרינשפן, הן בשים לב להנחיות פרקליט המדינה בנוגע לעריכת הסדרי טיעון; והן בשים לב לכך שההליך הפלילי מצוי בסיומו וכבר נדחתה בקשה לעיכוב הליכים.

השופט מזוז, אליו הצטרף השופט פוגלמן, סברו כי דין העתירה להידחות וכי החלטת הפרקליטות הייתה סבירה ואין להתערב בה. לדברי מזוז, התביעה בחנה את חומר הראיות והגיעה לכלל מסקנה כי אף שהתיק עובר עדיין את הרף המינימלי של סיכוי סביר להרשעה, קיימים קשיים ראייתיים המובילים לכך שהסיכוי להרשעה נמוך יותר משהוערך בתחילה. כאמור, עמדה זו מצויה במתחם הסבירות של החלטות רשויות התביעה ואין עילה להתערב בה. עוד הזכיר מזוז בהקשר זה כי ההלכה לפיה אין בית המשפט מתערב בהחלטות רשויות התביעה בעניינים הנוגעים לקיומו ולניהולו של הליך פלילי, חלה במשנה-תוקף כאשר מדובר בתקיפת שיקול דעת התביעה בשאלת התשתית הראייתית (דיות הראיות).

עוד סבר מזוז כי נקיטת עמדה על ידי בית המשפט במסגרת ביקורת שיפוטית על החלטת התביעה בנוגע לתשתית הראייתית עלולה לפגוע באובייקטיביות של ההליך הפלילי ובתחושת הנאשם שיזכה להליך הוגן. שיקול נוסף ומשלים שיש לשקול לדעת מזוז, הוא שבמקרים רבים טענות המועלות בעתירות נגד החלטות רשויות התביעה בנוגע לניהולו של הליך פלילי יכולות וראויות להתברר במסגרת ההליך עצמו, וממילא אין הצדקה לכך שבית המשפט ייזקק לעתירות כאלה.

במקרה זה, כך נקבע, בית המשפט הפלילי ממילא יידרש לתת את אישורו להסדר הטיעון שהתגבש בין הצדדים, ולצורך כך יהא עליו לבחון בין היתר אם ההסדר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. יתרה מזו, בית המשפט הפלילי קיים ארבעה דיוני הוכחות בתיק, וחומר הראיות מוכר לו היטב, כך שבידיו כלים טובים מאלה שבידי בג"ץ להעריך את החלטת התביעה להגיע להסדר טיעון משיקולים ראייתיים. עוד סבר מזוז כי מקרה זה גם מדגים היטב את הקושי והחשש בדבר ההשלכות האפשריות של התערבות בג"ץ בעמדת התביעה לעניין התשתית הראייתית בנוגע להמשך ניהול ההליך על ידי הערכאה הפלילית המבררת את התיק.

לבסוף קבע מזוז כי לא ניתן לומר שזכויות המשפחה קופחו או כי הפרקליטות נהגה בהם שלא כדין וכי ההיפך הוא הנכון. לדבריו, לאורך כל הדרך עדכנה הפרקליטות את בני המשפחה בדבר מצבו של התיק, וגם כאשר שקלה לחתום על הסדר טיעון עדכנה אותם כפי חובתה ואפשרה להם להביע עמדתם בפגישות אישיות הן עם הפרקליטים המטפלים והן עם פרקליטת המחוז. "יש לזכור כי בסופו של דבר ההליך הפלילי איננו סכסוך פרטי בין הקורבן ומשפחתו לבין הנאשם", כתב מזוז, "וכי הפרקליטות - המניעה את ההליך ופועלת לצורך כך בשם אינטרס הציבור - צריכה להפעיל את שיקול דעתה מתוך ראייה ציבורית רחבה, ואין היא מחויבת לעמדת קורבן העבירה ומשפחתו".

השופטת דפנה ברק-ארז סברה מנגד כי בשלב ההחלטה להעמיד את הנהג לדין, התשתית הראייתית הקימה סיכוי סביר להרשעה. עם זאת, לנוכח השינויים שחלו בראיות התביעה, ההחלטה שהתקבלה בתחילת ההליך מצריכה לדעת ברק-ארז בחינה מחודשת. בעניין זה, עמדה השופטת ברק-ארז על חובתה של התביעה לשוב ולשקול את עמדתה בנוגע לכתב האישום שהגישה, ובכלל זה לבחון האם יש מקום לדבוק בעמדה התביעתית המקורית. כפי שציינה במקרה אחר, כאשר רשויות התביעה מגיעות לכלל מסקנה שמסכת הראיות מעלה כי אין סיכוי סביר להרשעה בעבירות שנכללו בכתב אישום, שומה עליהן לפעול לתיקונו כך שייחס לנאשם עבירות חמורות פחות שהוכחו לכאורה, או אף לבטלו במקרים מתאימים. שנית, במקרים שבהם מתברר לרשויות התביעה כי אין סיכוי להרשעה בעבירה שיוחסה לנאשם מלכתחילה אך ישנו סיכוי להרשעה בעבירה חמורה פחות, האפשרות של עריכת הסדר טיעון בשלב זה היא רק אפשרות אחת העומדת בפניהן. לצידה, עומדת האפשרות של הגשת בקשה לתיקון כתב האישום שלא במסגרת הסדר טיעון.

גם במקרה זה, לדעת ברק-ארז, היה על רשויות התביעה לבחון את השאלה מהי עמדת התביעה הראויה, באופן בלתי תלוי באפשרות להגיע להסדר, כאשר יש מקום לסבור כי בחינה כזו הייתה מובילה להימנעות מעריכתו של הסדר טיעון. עם זאת, כאמור, נותרה עמדתה בדעת מיעוט.

בג"ץ 625/18