בית המשפט לתביעות קטנות קיבל חלקית את תביעתה של בעלת כלב פודל שהלך לעולמו, וחייב את בעלי בית הקברות לחיות שבו נקבר לפצותה ב-1,500 שקל. זאת, לאחר שהשטח עליו שכן בית הקברות נמכר והיא נאלצה לקבור את הכלב האהוב בעציץ. השופט: "הוכח כי התובעת לא הייתה מתקשרת בחוזה אם היתה יודעת מראש כי מדובר באתר קבורה זמני"
התובעת הייתה בעלים של כלב פודל בשם "בינגו". בינגו גדל במשפחת התובעת מאז שהיה בן חודשיים והלך לעולמו בשנת 2009, כשהוא בן 18. בעקבות מותו, ונוכח הקשר המיוחד שהיה לה עמו, ביקשה התובעת לקבור אותו בצורה מיוחדת ועל כן החליטה לקבור אותו בבית קברות לחיות, בקבר מסומן, שיאפשר לה להגיע ולבקר אותו על מנת להתייחד עם זכרו.
מאחר שאין בחיפה מקום המאפשר קבורה כזו, פנתה התובעת לנתבעים, שהפעילו בית קברות לחיות בשם "גן המלאכים" הממוקם במשק חקלאי בעין איילה. הנתבעים אמרו לתובעת שמדובר בקרקע פרטית ולכן הבטיחו לה שבית הקברות הוא קבוע ולא ארעי או זמני. התובעת אף ביקרה בבית הקברות ומצאה שהוא נקי ומסודר כשעל כל קבר היה שילוט וגל-עד של אבנים נפרד, ובין הקברים שבילים.
הנתבעים דרשו 1,000 שקל עבור חלקת כלב, ולאחר התשלום קברה התובעת את בינגו בחלקת הקבר שרכשה לו ובמהלך השנים שחלפו מאז קבורתו הייתה פוקדת מדי פעם את הקבר על מנת להתייחד עם זכרו. בשלב מסוים, הבחינה התובעת שבית הקברות הפסיק להיות מטופל כראוי, הייתה הצפה במקום והיא חשה בהזנחה. בדיעבד התברר לה כי הנתבעים החליטו למכור את המשק ולעבור למקום אחר, ולכן הפסיקו לתחזק את בית הקברות בצורה נאותה אך לא גילו זאת לתובעת ולבעלי כלבים אחרים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בהמשך נודע לתובעת, באמצעות ווטרינרים שהיא מכירה, שבית הקברות עומד להיסגר ולכן פנתה בכעס לנתבעת וזו אמרה לה שהמשק נמכר וכי הם יעתיקו את בית הקברות למקום חלופי ובכל מקרה התחייבה למצוא פתרון הולם לבית הקברות. כעבור חודשיים לערך קיבלה התובעת מסרון מהנתבעת לפיו לא נמצא פתרון חלופי, והיא הוזמנה להוציא את שרידיו של הכלב, כאשר הנתבעת הציעה שהתובעת תכניס את עצמותיו לתוך עציץ שאותו ניתן יהיה להציב בבית.
לטענת התובעת הנתבעים התנהגו בחוסר רגישות מוחלטת, הציעו הצעות לא ראויות, והתחמקו מאחריות להסדיר את הנושא על חשבונם. לפיכך, היא חיפשה בעצמה פתרון ראוי ונאלצה להגיע בעצמה יחד עם ידיד לבית הקברות אשר היה במצב של הזנחה, מלא קוצים והיה קושי לאתר את הקברים ולהגיע אליהם. נוכח האמור, היא והידיד חפרו במקום, הוציאו את שרידיו של בינגו, והתובעת נאלצה קבור מחדש את השרידים במרפסת של הידיד. בנסיבות האמורות, הגישה התובעת תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, בה עתרה לחייב את הנתבעים לפצותה ב-20 אלף שקל בגין הפרת ההסכם עמה וחוסר תום הלב בו פעלו לטענתה.
הנתבעים מצדם, טענו כי התביעה חסרת כל בסיס ומשוללת יסוד וכל מטרתה של התובעת הוא לזכות בכספים שלא מגיעים לה. לגרסתם, משעה שנודע להם כי השטח שבבעלות המשפחה עומד להימכר הם הפסיקו באופן מידי לקבור חיות מחמד, הציבו שלט גדול ומאיר עיניים בשטח בית הקברות כי הקרקע עומדת להימכר ופנו לכל בעלי הקברים שפרטי ההתקשרות עמם היו ברשותם והודיעו להם כי בית הקברות עומד להימכר וכי הם מוזמנים לפנות לנתבעים על מנת למצוא פתרון לקברי חיות המחמד שלהם. הנתבעים הוסיפו כי כל מי שפנה אליהם קיבל פתרון הולם, בין אם היה מדובר בקבורה על חשבונם בבית קברות אחר בסביבה ובין אם בהשבת הסכום ששולם לקבורה.
נוסף לאמור, פנו הנתבעים באמצעות הרשתות החברתיות, בתפוצה רחבה מאוד, על מנת שבעלי החיות שכבר לא מגיעים לפקוד את הקבר יידעו כי בית הקברות נסגר, במטרה שיפנו אליהם ויקבלו פתרון לשביעות רצונם. אשר לקברו של בינגו, טענו הנתבעים כי לא הובטח לתובעת כי מדובר בבית קברות קבוע וכי הם הסבירו לה כי בית הקברות נמצא בשטח השייך למשפחה, וכל עוד השטח לא יימכר הרי שבית הקברות יהיה פתוח למבקרים, אך הדבר עלול להשתנות אם השטח יימכר. עוד הוסיפו וטענו כי בניגוד לטענותיה, התובעת לא הגיעה לפקוד את קברו של בינגו במשך שנים ודחתה את כל הפתרונות שהוצעו לה.
השופט שלמה בנג'ו קיבל את התביעה בחלקה ופסק לתובעת פיצוי בסך של 1,500 שקל. תחילה ציין השופט כי בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב וההסכמה מבוססת על התקשרות חוזית שנערכה בעל פה, כאשר המחלוקת העובדתית העיקרית נוגעת לקביעותו של בית הקברות במקום. במחלוקת עובדתית זו, מצא השופט להעדיף את גרסתה של התובעת, על פני גרסתם של הנתבעים. נקבע, כי גרסתה של התובעת הייתה אמינה ומעוגנת בהגיון ובשכל הישר, שכן אדם הקובר את יקירו בחלקת קבר לא מעלה על דעתו כי הקבורה הזו זמנית ועתידו של הקבר לוט בערפל וכי יתכן וביום מן הימים יאלץ להעתיק את הקבר.
מנגד, עדותו של הנתבע בנקודה זו הייתה קשה שכן לדעת השופט בלתי סביר שבעל חיית מחמד המבקש לקבור אותה קבורה של קבע על מנת להתייחד עם זכרה יקבור אותה בבית קברות זמני. זאת ועוד, מחומר הראיות עלה כי הנתבעים אינם בעלי הזכויות במשק בו הקימו את בית הקברות ולכן לא ברור על יסוד מה הם טוענים כי הקימו בית קברות שהוא באופיו, בית קברות זמני במקום. כמו כן, מתעוררת השאלה מדוע לא טרחו לציין בשלט ברור במקום כי מדובר באתר קבורה זמני, כאשר בעלי חיות מחמד מגיעים לרכוש חלקת קבר, כפי שמצאו לנכון לעשות, לדבריהם, שעה שהבינו כי השטח נמכר, והיכן התיעוד לכך שמדובר באחוזת קבר זמנית באתר האינטרנט שלהם.
למען הסר ספק, דחה השופט את גרסתם של הנתבעים כאילו הבהירו לתובעת ולשכמותה כי מדובר בבית קברות זמני, שכן בשום מקום לא נמצאה ראיה על כך, וכל זאת כאשר מדובר, כאמור, באחוזת קבר שנועדה לשמש ציון זיכרון לבעל חיים אותו אהב בעל החיה ולו קשר רגשי עמוק ומטעם זה הוא מבקש לטמון אותה בקבר מסומן וקבוע.
בנסיבות המתוארות, סבר השופט כי ציפייתה של התובעת לכך שמדובר באתר קבורה קבוע ולא זמני היא ציפייה מובנת וסבירה המעוגנת היטב בחומר הראיות. אשר על כן, נקבע כי הנתבעים הפרו את ההתקשרות החוזית עם התובעת הפרה יסודית הואיל והוכח שהתובעת לא הייתה מתקשרת עימם בחוזה אם הייתה יודעת מראש כי מדובר באתר קבורה זמני ובבוא היום, היא תאלץ להעתיק את הקבר של כלבה למקום אחר.
עם זאת, בכל הנוגע לנזק סבר השופט כי התובעת לא פעלה לצמצום נזקיה כפי שהחוק מחייב אותה, ולא בחרה באלטרנטיבות שהוצעו בפניה. על כן, חל הכלל הקובע כי גם במקרה של הפרה אין המפר חייב בפיצוי בעד נזק שאינו נזק ממון אם הנפגע מההפרה יכול היה להקטין את הנזק באמצעים סבירים. זאת ועוד, התובעת בחרה להגיש תביעה בחלוף מספר שנים מאז האירוע ולכן שיהוי זה מקהה לדעת השופט את עוגמת הנפש והנזק הרגשי לו טוענת התובעת הואיל והוא פוגע בקשר הסיבתי עובדתי בין האירוע לבין השלכותיו הרגשיות עליה. בנוסף, כתב השופט, בסופו של יום מצאו עצמותיו של הכלב האהוב את מנוחתן בעציץ בבית הידיד של התובעת, ובכך יש מידה לא מבוטלת של מזור עבורה, אשר יכולה להתייחד עם זיכרון כלבה במקום מסודר ידוע וקבוע.
לפיכך, סבר השופט כי יש להורות על השבת התמורה הכספית ששילמה התובעת, בצירוף פיצוי בעד עוגמת נפש פרופורציונאלית, אשר תהלום את מכלול הנסיבות. בהתאם, העמיד השופט את סכום הפיצוי שישלמו הנתבעים לתובעת על 1,500 שקל.
