בית משפט השלום בת"א חייב בעל אטליז שניצל מינית ילדה בת 11 והותיר אותה עם נכות נפשית, לפצותה ב-1.8 שקלים. נוכח קושי להחליט אילו אחוזי נכות מהם סובלת התובעת קשורים לתוצאות הניצול המיני ואילו קשורים יותר לסביבה הסוציואקונומית והמשפחתית, העריכה השופטת כי הנתבע אחראי ל-20% מנזקה
הנתבע הודה והורשע בהליך פלילי בכתב אישום שייחס לו ביצוע מעשים מגונים בקטינה, ונידון ל-3 חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 5,000 שקל. לפי העובדות בהן הודה הנתבע, התובעת, ילדה בת 11 בתקופה הרלוונטית, נהגה להגיע לאטליז שבבעלות הנתבע ולסייע לו במטלות שונות. באחד הימים, ביקש ממנה הנתבע לעלות לקומה השניה, שם הורה לה להיכנס למקלחת, נגע בשפתיה, חיבק אותה ואמר לה שהיא יפה.
כשבוע לאחר מכן, התיישב הנתבע על כסא והורה לתובעת לשבת עליו, הצמיד אותה אל גופו, הניח יד על ברכיה ואת השניה כרך סביב מותנה. לאחר מכן הציע לה כסף לגלידה והורה לה לא לספר להוריה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לאחר חשיפת הניצול המיני וההליך המשפטי, המשיכה התובעת ללכת לבית הספר תוך ביטוי בעיות נפשיות והתנהגותיות. בהמשך, כשעלתה לחטיבת הביניים, טופלה התובעת במרפאה פסיכיאטרית, ובלימודיה התיכוניים התגוררה בפנימייה וטופלה ע"י הצוות במקום. בסיום לימודיה, ולמרות רצונה, מיאן הצבא לגייסה בשל בעיותיה הנפשיות ולכן התגוררה באילת במשך חודשיים וניהלה אורח חיים פרוע והרסני.
סמוך לאחר שובה מאילת, פנתה מיוזמתה לאשפוז פסיכיאטרי ואושפזה במחלקה פתוחה. לאחר מכן אושפזה שוב לסירוגין עד לשחרורה הסופי, אז חזרה להתגורר עם משפחתה והחליפה עבודות בתדירות גבוהה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בה כלוקה בנכות נפשית ומשלם לה קצבת נכות כללית.
בשנת 2012, הגישה התובעת תביעת נזיקין נגד הנתבע לבית משפט השלום בת"א, באמצעות עו"ד אורית פנצר. במסגרת ניהול ההליך הגישו שני הצדדים חוות דעת בתחום הנפשי, אך נוכח הפערים מונתה מומחית מטעם בית המשפט אשר העריכה כי קיים קשר בין הפרשה לבין מצבה הנפשי של התובעת, וקבעה כי נותרה בה נכות של 30 אחוז בגין הפרעת אישיות גבולית. עם זאת, סברה המומחית כי יש קושי להחליט אילו אחוזים קשורים לתוצאות הניצול המיני והסאגה המשפטית שעברה בגינו ואילו קשורים יותר לסביבה הסוציואקונומית והמשפחתית הקשה שבה גדלה. להערכתה, מחצית מהנכות (15%) היא בגין הניצול המיני.
השופטת הבכירה יעל הניג קבעה כי יש להטיל על הנתבע אחריות לשני שליש מנזקה של התובעת, ולכן יש לקבוע כי נכותה הנפשית כתוצאה מהפרשה עומדת על 20%. זאת, נוכח עמימות בקשר לגודלו של הנזק, בעטיה אין מניעה כי היקפו ייקבע על ידי שיקולים הסתברותיים. לדעת השופטת, מעשיו של הנתבע אינם ממוקמים ברף העליון של מעשים מגונים, אלא שגורם הסיכון המשמעותי וכבד המשקל, שאף גרם לפגיעה המשמעותית בתובעת, הוא הכחשת האשמה שלו, אשר גררה אותה בעל כורחה "להשתתף" בבירור הפלילי, החל מהחקירה במשטרה וכלה בעדותה בבית המשפט, עד שהושג בין הצדדים הסדר טיעון.
עוד הוסיפה השופטת כי העובדה שהנתבע לא צפה את חומרת הנזק אינה בעלת משקל, שכן הוא לא פעל ברשלנות ולא כלכל את מעשיו בזיקה לצפיות כלשהי. מנגד, התובעת נולדה עם גורמים גנטיים אל רקע משפחתי קשה ובעל עוצמה, גדלה בתוכו וסבלה מהתפרצויות זעם כבר בגיל הרך. אשר לפגיעה התפקודית, מצאה השופטת להעמידה על 60%, מהם 40% בגין הפרשה.
לאחר בחינת רכיבי הנזק השונים, פסקה השופטת לתובעת פיצוי בסך 1,830,180 שקל, מתוכם למעלה מ-1.2 מיליון עבור הפסדי השתכרות בעתיד. לסכום זה, יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגובה 23.4% מהסכום הפסוק. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד אורית פנצר. הנתבע יוצג ע"י עו"ד אורנית סמסון.
