חדשות

בית הדין הארצי  לעבודה דחה את ערעורן של שתי אחיות קשישות המתגוררות יחדיו ומנהלות משק בית משותף, על דחיית תביעתן להכיר בהן כ"ידועות בציבור" לצורך זכאות לקצבת שאירים. בדעת רוב נקבע כי פרשנות זו מנוגדת לתכלית חוק הביטוח הלאומי, אולם בדעת מיעוט הוער כי ייתכן שאין מקום לדחות עקרונית תביעה לקצבת שאירים של הנשאר בגין מות הנפטר, רק בשל הקשר המשפחתי  שביניהם

המערערות הן אחיות בשנות התשעים לחייהן הגרות באותה יחידת דיור בגיור מוגן החל משנת 2007. הן מעולם לא נישאו ואין להן ילדים. כמו כן, מנהלות האחיות חשבון בנק משותף, שאליו מועברות קצבאות הזקנה שלהן, והן מנהלות את הכנסותיהן והוצאותיהן מחשבון זה. מלבד האמור, רכשו האחיות חלקות קבר צמודות ובמהלך השנים יצאו לחו"ל אך ורק ביחד.

בשנת 2014 פנו האחיות לביטוח הלאומי בבקשה להכיר בהן כ"ידועות בציבור" לצורך קבלת קצבת שארים, אולם תביעתן נדחתה. בעקבות האמור, הגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, אך גם זה דחה את תביעתן בנימוק שהוראת החוק לקבלת קצבת שארים מכוונת לזוגות נשואים או זוגות המנהלים קשר תחליפי לנישואין, וקיומם של משק בית משותף ויחסי קרבה אינם מספיקים כדי לענות על תכלית החוק. על כן, הגישו האחיות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

במסגרת הדיון בערעור התקבלה גם עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, שטען כי אין להכיר באחיות כידועות בציבור. לשיטתו, נקודת המוצא לדיון היא סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, המגדיר "אשתו" כ"לרבות הידועה בציבור כאשתו", וכי לשונו הפשוטה של הסעיף מחייבת כי "ידועה בציבור" תתייחס למערכת יחסים הדומה לזו של איש ואשתו. עוד הוסיף היועמ"ש כי גם לפי התכלית החקיקתית של חוק הביטוח הלאומי, הרי שלא מדובר בתא משפחתי לא מוסדר שמבקש הכרה ממסדית ואין רציונל התומך בהכללת המערערות בגדר "ידועה בציבור כאשתו" במסגרת אותו חוג מוגדר של אנשים עליהם חל חוק הביטוח הלאומי.

עוד נטען בעמדת היועמ"ש כי גם אם אין מדובר במקרה נפוץ, מוסד ה"ידועים בציבור" קיים בעשרות דברי חקיקה והרחבה של הפרשנות שלו עלולה להיות בעלת השלכות לא רק בתחום הביטוח הלאומי אלא גם בתחום הגמלאות, המשפחה, הנזיקין ועוד.

השופטת לאה גליקסמן דחתה את הערעור ואישרה את קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה. ראשית קבעה השופטת כי יש לקבל את טענת האחיות לפיה אין מקום לדחות את ערעורן מהטעם של "תביעה מוקדמת", שכן ברור שיש לברר תחילה את השאלה העקרונית שתביעתן מעלה – האפשרות להכיר באחיות כידועות בציבור. נוכח גילן המתקדם, מן הראוי לדעת השופטת, להכריע בשאלה העקרונית כבר עתה, בטרם התרחש "האירוע המזכה" – קרי פטירה של אחת מהן, על מנת שיוכלו לכלכל את צעדיהן הן בהיבט המשפטי והן בהיבט הכלכלי.

לגופו של עניין, הסכימה השופטת גליקסמן עם קביעת בית הדין האזורי כי הפרשנות לה טענו המערערות אינה מגשימה את תכלית חוק הביטוח הלאומי, ועל כל פנים אינה יכולה לעמוד נוכח לשון הוראות החוק מהן עולה חד משמעית כי המונח "ידועים בציבור" על פי חוק הביטוח הלאומי מתייחס לבני זוג המקיימים ביניהם מערכת יחסים זוגית והקימו תא משפחתי המקבילים למערכת יחסים זוגית במסגרת נישואים ולתא משפחתי שהוקם על דרך נישואים.

עוד דחתה השופטת את טענת המערערות כי פרשנות תכליתית של החוק מביאה למסקנה כי יש להכיר בהן כידועות בציבור לעניין חוק הביטוח הלאומי בכלל או זכאות לקצבת שאירים בפרט. לדברי השופטת, תכלית ההכרה בידועה בציבור כאלמנה (או בידוע בציבור כאלמן) הייתה להשוות בין מעמדם של בני זוג שניהלו אורח חיים של זוג נשוי אולם לא הוכרו ככזה מסיבות שונות – כגון כאשר הדין הדתי אינו מאפשר את נישואיהם (כגון כהן וגרושה) או נוכח בחירה מודעת שלא לנקוט הליך לקבלת סטטוס זה.

עוד הוסיפה השופטת כי עם חלוף העיתים חל אמנם שינוי בהשקפות החברתיות, וקיים היום מגוון רחב של תאים משפחתיים חדשים שלא מתקיימים בהם המאפיינים של "המודל הקלאסי" של נישואים בין גבר ואישה. עם זאת, גם אם מכוח חלוף העיתים הוכרו תאים משפחתיים מגוונים ומערכות יחסים זוגיות אחרות כמערכות יחסים המקבילות לנישואים, כגון מערכת יחסים בין בני זוג מאותו מין, הרי שהכרה זו אינה מובילה לכך שניתן לראות בשני בני משפחה החיים יחד (אח ואחות, או הורה וילד) כמערכת יחסים זוגית וכתא משפחתי המקבילים לנישואים. לפיכך, גם אם מתקיימים במערערות ההיבטים של ניהול משק בית משותף ויחסי קרבה, ואף אם המערערות בחרו לחלוק את חייהן זו עם זו, עצם קיומם של אותם היבטים שבוחן בית הדין בהכרעתו אם להכיר בשניים כידועים בציבור, אינו הופך אותן ל"ידועות בציבור" לעניין חוק הביטוח הלאומי.

עוד נדחתה טענת ההפליה שהעלו המערערות, שכן מארג הזכויות והחובות של בני זוג (נשואים או ידועים בציבור) שונה ממערכת הזכויות והחובות בין בני משפחה אחרים, לרבות אחים ואחיות. נוכח האמור, הגבלת הזכאות לגמלת שאירים על פי חוק הביטוח הלאומי לבני משפחה ספציפיים והיעדרה של זכאות לאחים ואחיות, אינה מהווה הפליה פסולה של המערערות.

לבסוף ציינה השופטת כי גם אם הייתה מתקבלת טענת המערערות כי ההסדר הקבוע בחוק מהווה הפליה פסולה, הרי שמדובר בהסדר המעוגן בחקיקה ראשית העומדת בתוקפה שנים רבות ולשינויו עשויות להיות השלכות תקציביות משמעותיות. לפיכך, ככל שיש מקום להתערבות כזו, ובמיוחד נוכח המשמעויות הרבות הנובעות מכך, זו צריכה להיעשות באמצעות שינוי החקיקה על ידי הרשות המחוקקת.

הנשיא (בדימוס) יגאל פליטמן הסכים לתוצאה של דחיית הערעור, אלא שלדעתו ה"פסקנות" בחוות דעתה של השופטת גליקסמן, לפיה די בקרבה משפחתית של שתי אחיות כדי לשלול זכאות לקצבת שאירים כבנות זוג, אפשר שאינה צריכה להיות כה נחרצת, ואפשר שניתן אפילו לחלוק עליה. לשיטתו, בחינה כללית של הסוגיה, מוליכה למסקנה שאין מקום לדחות עקרונית ומראש תביעה לקצבת שאירים של הנשאר בגין מות הנפטר, רק בשל הקשר המשפחתי  שביניהם.

עם זאת, לדעת הנשיא פליטמן, היה מקום לדחות את התביעה לביטוח הלאומי על הסף כיוון שבמועד הגשתה היו המערערות בין החיים. "אין מקום שהמוסד ובית הדין ידונו ויכריעו בתביעת זכאות לגמלה כזאת או אחרת", כתב פליטמן, "עקב שינוי שלא התרחש בנסיבות משפחה או חיים. חוק הביטוח הלאומי על פי תכליתו – לא נועד ליתן מענה מראש לשאלות תאורטיות שכאלה ולעקרוניות השאלה אין כאן כל חשיבות".

גם נציגת הציבור יעל רון הצטרפה לדעתו של הנשיא פליטמן, וסברה כי שלילת זכאותן של המערערות לקצבת שאירים מן הטעם שלא ניתן להגדיר זוגיות כאשר מתקיים קשר דם בין בני הזוג, עלולה להקים הפליה אסורה בינן לבין מקרים נפוצים יותר. "משבחרו המערערות לקשור גורלן זו בזו ולנהל משק בית משותף", כתבה נציגת הציבור רון, "הרי שעם לכתה של האחת לבית עולמה, תאבד השנייה חלק מההכנסה החודשית המשותפת הקיימת לה כיום, ואם תישלל ממנה קצבת שאירים היא עלולה להיוותר ללא קיום מינימלי ואולי אף ללא מקום להתגורר בו. זאת, בניגוד גמור לפרשנותו התכליתית של החוק, לפיה קצבת שאירים משולמת כקצבת קיום מינימלי עקב אובדן תמיכה כלכלית (לאו דווקא כספית), עם פטירת אחד מבני הזוג בתא המשפחתי... אין מקום לדחות עקרונית ומראש תביעה לקצבת שאירים של הנשאר בגין מות הנפטר, רק בשל קשר הדם שביניהם". עם זאת, גם רון סברה כי תביעתן של המערערות היא תביעה מוקדמת וחסרת עילת תביעה ולכן גם לשיטתה היה מקום לדחותה על הסף. הערעור נדחה על דעת כל חברי המותב, מטעמים שונים.

עב"ל 45818-02-17